כולנו הסתכלנו במראה והתלוננו על השפעות הכבידה על החלקים הנפולים שלנו. אבל מסתבר שתשעה חודשים בלעדי הכבידה יהרסו גם את המראה שלך. כאשר אסטרונאוטית נאס"א סוניטה (סוני) ויליאמס, בת 59, חזרה לכדור הארץ השבוע, לאחר שנתקעה בחלל במשך 288 ימים, השינויים במראה שלה היו מדהימים. היא נראתה כאילו הזדקנה עשור בפחות משנה. ומבחינה ביולוגית, ייתכן שאכן כך.
מסתבר ששהייה של חודשים בחלל יש לה השפעות מזעזעות על הגוף והמוח שלך, בדומה להזדקנות קיצונית. השהייה המוארכת הלא מתוכננת של ויליאמס בחלל ששברה שיאים – המסע היה אמור להימשך שמונה ימים – היא לא רק הצצה למה שהיה קורה לכולנו אם היינו צריכים לשרוד תשעה חודשים ללא תורים למספרה, משטרי בריאות או מוצרי יופי, היא גם מקרה בוחן של המחיר הברוטלי של משימת חלל.
כשויליאמס עזבה את כדור הארץ ביוני, היא הייתה ידועה בשיער הערמוני הארוך והזורם שלה. דונלד טראמפ אפילו התייחס אליה כ"אישה עם השיער הפרוע" כשהכריז על מאמצים להחזיר אותה ואת עמיתה האסטרונאוט באץ' וילמור בחזרה לכדור הארץ, לאחר שנתקעו שם 8 חודשים יותר מהמתוכנן. אבל כשנחתה מול חופי פלורידה, השיער שלה הפך ללבן לחלוטין.
בתמונות ובסרטונים בתקופה שהייתה תקועה בתחנת החלל הבינלאומית (ISS), ויליאמס תמיד פיזרה את שיערה או אספה אותו בצורה רופפת. זה מכיוון שמיקרו-כבידה מזיז נוזלי גוף כלפי מעלה, מה שמוביל ללחץ מוגבר בקרקפת. לאסטרונאוטים יש גם גישה מוגבלת למים, לכן הם שוטפים את שיערם בשקיות מים מנייר כסף ופלסטיק עם שמפו ללא שטיפה. שיער פזור מאפשר אוורור טוב יותר, מפחית את הסיכויים לזקיקים סתומים, קשקשים או צמיחה חיידקית.
בשנת 2007, ויליאמס הפכה לאדם הראשון שרץ מרתון בחלל, כשהשלימה את מרתון בוסטון בזמן שהייתה על הליכון על סיפון ה-ISS. למרות היכולת – ואכן הצורך – להתאמן בחלל, ויליאמס עדיין נראתה חלשה באופן בולט כשחזרה לכדור הארץ. אסטרונאוטים מאבדים מסת שריר במהירות כי הם לא משתמשים ברגליים, בירכיים ובעמוד השדרה כדי לתמוך במשקל שלהם.
העצמות שלהם נעשות שבריריות והם מאבדים 1 אחוז ממסת העצם שלהם בחודש – שווה ערך לשנה שלמה של הזדקנות בכדור הארץ. העצמות גם חוטפות מכה כי אסטרונאוטים לא מקבלים ויטמין D מאור השמש. מכיוון שה-ISS טס מעל שכבת האוזון של כדור הארץ, הוא מוגן מכל סוגי האור האולטרה-סגול.
למרות שהאסטרונאוטים לוקחים תוספי ויטמין D, גופם חסר המשקל לא נותן עדיפות לתחזוקת העצם. נאס"א מייעצת לאסטרונאוטים שלה להתאמן במשך שעתיים וחצי בכל יום כדי להתמודד עם ניוון העצם והשריר הזה, שדומה להשפעות של שכיבה במיטה. עם זאת, מחקרים הראו שאסטרונאוט בן 30 עד 50 ששוהה שישה חודשים בחלל מאבד כמחצית מכוחו.
שהייה בחלל גם מחלישה את הלב שלך כי הוא לא זקוק לשאוב דם נגד כוח הכבידה, אז הוא לא עובד קשה. הפרעות קצב לב הן לכן די נפוצות בקרב אסטרונאוטים. בחלל, נפח הדם שלך יורד, והדרך שבה הדם שלך זורם משתנה – הוא מאט באזורים מסוימים, מה שיכול להוביל לקרישים. חלק מהאסטרונאוטים חווים מצב הידוע כתסחיף ורידי בטיסת חלל.
נוזלים גם לא יורדים, או מתנקזים בקלות, מה שיכול לגרום לפנים להיות נפוחות. רגליים וכפות רגליים מאבדות מסה ונראות דקות יותר כאשר הן מאבדות נוזלים – תופעה הידועה כ"רגלי עוף".
ויליאמס ווילמור הובלו על אלונקות מהקפסולות שלהם, ורוב האסטרונאוטים מתקשים ללכת עם חזרתם לכדור הארץ. השלד והשרירים שלהם חלשים יותר מקודם, ושינויי זרימת הדם יכולים לגרום להם להרגיש סחרחורת, ללא תחושת שיווי משקל. ויליאמס נראית רזה באופן בולט יותר משהייתה לפני שנכנסה לחלל. אסטרונאוטים נוטים לאכול פחות בחלל בגלל בחילות או חוסר תיאבון.
אין ספק ש"מזון חלל" – מרקים ותבשילים ארוזים שמוספים להם מים – אינו כל כך מושך. רוב האסטרונאוטים מאבדים כ-5 אחוזים משומן הגוף שלהם כשהם חוזרים לכדור הארץ, ואף אחד מהם לא עושה משימות ארוכות כמו זו של ויליאמס. למרות שלאבד כמה קילוגרמים עשוי להישמע אידיאלי, זה יכול להיות דאגה אמיתית לאסטרונאוטים שאין להם עודף משקל. תמונות של ויליאמס עם לחיים חלולות בזמן שהייתה תקועה בחלל עוררו דאגה.
אסטרונאוט ישן במקום בגודל של תא טלפון, בשק שינה המחובר לקיר. הם לובשים אטמי אוזניים כדי להתמודד עם הרעש של המשאבות והמאווררים ששולטים ללא הרף בלחות, בחום וברמות הפחמן הדו-חמצני. האסטרונאוטים גם לובשים מסכות פנים כדי להתמודד עם האורות הבהירים שנוצרים מ-16 זריחות ביום.
לא מפתיע שרבים מהאסטרונאוטים סובלים ממחסור בשינה ולאחר תשעה חודשים של שינה גרועה ויליאמס תחווה את המחיר הברוטלי שעייפות מצטברת גובה מרמות החיסון שלה, תפקוד הזיכרון, לחץ הדם והמראה שלה.
אולי ההשפעה המסוכנת ביותר של שהייה ממושכת בחלל היא חשיפה לקרינה, שיכולה להגדיל את הסיכון לפתח מצבים כמו כמה סוגי סרטן ואלצהיימר. האטמוספרה והשדה המגנטי של כדור הארץ מגנים עלינו מרמות גבוהות של קרינה – אבל בחלל, לאסטרונאוטים אין את ההגנה הזו. אסטרונאוט במשימה שנמשכת שישה חודשים או יותר יקבל יותר מפי עשרה קרינה מזו שמתרחשת באופן טבעי בכדור הארץ. מחקרים על אסטרונאוטים שחוזרים לכדור הארץ הראו שמערכות תיקון ה-DNA שלהם עבדו שעות נוספות.
"רמת השינוי שאנו רואים היא זהה למה שהיית רואה במישהו שמעשן חפיסת סיגריות ביום," מסביר סקוט מ. סמית', שהוא מדען תזונה במרכז החלל לינדון ב. ג'ונסון של נאס"א ביוסטון. כמובן, ויליאמס כנראה לא ארזה משטר לחות מרובה-שלבים למסע הקצר שלה שבאופן בלתי צפוי הפך לאודיסאה בחלל.
ולהיות בחלל כל כך הרבה זמן יהיה בעל השפעה ניכרת על עורה. צוות אחד של חוקרים מצא שהחלק העליון של העור אצל אסטרונאוטים הופך לדק יותר בכמעט 20 אחוז בחלל, אולי בגלל כבידה נמוכה, מה שעלול לפגוע ביכולת העור לגדול ולתקן את עצמו. מכיוון שהוא כל כך דק, העור מועד יותר לחתכים, שלוקח זמן רב יותר להחלים. פריחות עור גם מדווחות לעתים קרובות במהלך משימות ISS של שישה חודשים, אולי בגלל חומרים מגרים או אלרגנים בתחנת החלל, או השפעת ההחלשה שיש לכבידה נמוכה על מערכת החיסון.
אבל אם העור של ויליאמס דק יותר ופגוע יותר, הוא לפחות רך ביותר. מכיוון שבגדי אסטרונאוטים צפים מעל עורם, המרקם שלו יכול להפוך כמעט לתינוקי.
עבור רבים מאיתנו, הצורך במשקפיים הוא סימן מובהק שאנחנו מתקדמים לגיל העמידה. טיול לחלל מאיץ את זה. הצטברות של נוזל בגוף יכולה לשנות את צורת העיניים של אסטרונאוטים ולהחליש את הראייה שלהם, אולי לנצח. כשהלחץ מתגבר בראש הוא לוחץ על העיניים ועל עצבי הראייה וגורם למשהו שנקרא תסמונת נוירו-אוקולרית הקשורה לטיסת חלל.
ככל שהאסטרונאוט שוהה זמן רב יותר בחלל, כך גדל הסיכון לנזק לראייה – מה שיהיה רלוונטי במיוחד לויליאמס. קרינה גם מגדילה את הסיכון לקטרקט. אסטרונאוטים גם מדווחים על תחושת גודש וחוש ריח מופחת – אם כי זה עשוי להיות ברכה בהתחשב בכך שתחנות חלל נאמר שיש להן ריח מגעיל. האם הזכרנו את חוסר המקלחות?
כולנו יודעים כמה יבשים אנחנו מרגישים אחרי טיסה ארוכה, אז תארו לכם מה תשעה חודשים בחלל עושים לרמות ההידרציה שלכם. רוב האסטרונאוטים מאבדים כ-20 אחוז מנוזלי הגוף שלהם בחלל. מכיוון שהנוזלים בגוף נעים לכיוון הראש עם מיקרו-כבידה, גופם של האסטרונאוטים חושב שיש להם יותר מדי נוזלים בתוכם ומנסה להיפטר ממים עודפים. זו הסיבה שלאסטרונאוטים מומלץ לשתות יותר בחלל. למרות שהמים שהם שותים ממוחזרים מזיעה ונשימה – נאספים כעיבוי על קירות ה-ISS.
ויליאמס ווילמור יעברו כעת תוכנית שיקום של 45 יום שדורשת מהם להתאמן שעתיים ביום, שבעה ימים בשבוע. אפילו הליכה תצריך אימון כשהם מסתגלים מחדש לכבידה. בעוד שלא כל ההזדקנות הקיצונית ניתנת להפיכה – צפיפות עצם במהלך נסיעה בחלל פירושה סיכון גדול יותר לבעיות שלד לכל החיים, וויליאמס תהיה בסיכון מיוחד מכיוון שנשים מאבדות צפיפות עצם עם הגיל – לאחר שישה חודשים, רוב השינויים שחוותה יתהפכו, והיא תוכל לחזור לחיים הרגילים שלה.
