סימון של נשיקה: פרק מספרה החדש של דנה לוסטיג "יש לך הכל"

1999 – תשובה אחת לכל השאלות

הדלת המסתובבת רחבה, והוא עובר בה עם כולם. לא דרך חדרי נגנים שטופים באורות לבנים, לא במעליות ספקים, לא מדלתות אחוריות ומטבחים. באחוזה, חדרו של אבא אינו שונה בדבר מחדרים אחרים. אפילו דלת האמבטיה נשארה עומדת על ציריה. כיסא גלגלים עובר בלי בעיה. כל הפתחים באחוזה רחבים, החדרים נגישים, רמפות מוצבות בכל קומה. אפילו את הדבר שהכי מעליב אותו, אוכל תפל, אבא אוהב באחוזת הבריאות והספא. באחוזה, גם הקינואה נגישה.

החמאם באחוזת הבריאות אפור ולח. למרות שגם הכניסה לחמאם שטוחה ורחבה, יידרשו שני גברים כדי להרים אותו מכיסא הגלגלים ולהושיב אותו בחמאם, על מרבץ השיש. וגם אם לא ייפול להם מהידיים, כי לא קל להרים מאה קילוגרם, תמיד קיימת הסכנה שאבא יחליק מהשיש הרטוב ויישאר שכוב על הרצפה, הרגליים המשותקות לא יכולות להרים אותו בחזרה.

אז אימא, תמר, רונילי ואני נכנסות לחמאם, ואבא נשאר על שפת הבריכה. השמש היא ממילא הדבר האהוב עליו, הוא תמיד יבחר בה. ירים אליה ראש בתנוחה הקבועה, עין אחת עצומה ועין אחת פקוחה.

טוב לי בחמאם. טוב לי להזיע. העודפים מתנקזים מהגוף שלי החוצה ואני מרגישה רזה. ואני לא יודעת למה אנחנו שואלות אותה דווקא שם, אולי כי השהות בחמאם מראש קצובה בזמן, אבל אנחנו שואלות ואימא לא נבהלת. המחסנית עם התשובה לשאלה שלנו טעונה ומוכנה מראש. רק מחכה שיגיע זמנה. אימא מזיעה, דורכת ויורה. בחמאם גם זה בסדר.

בדרך כלל, על עצמה, אימא לא מדברת. היא מספרת רק אפיזודות קבועות, חוזרת עליהן בקול מובס ומשועשע. ארבעה סיפורים קבועים של כישלון, תמיד באותה נימה, כאילו הם קרו לאישה אחרת בעולם אחר ולא לנעמי, לא לה. איך שרפה את סיר האורז שבישלה ליעקב, בעלה הראשון ואבא של תמר.

איך הגישה לו סטייקים בפריז ולא ידעה שקנתה, צלתה ואכלה איתו בשר של סוס. ואיך הסלוט מאשין הוריד עליה גשם של מטבעות בטיול הראשון שלה ללאס וגאס, בשנות השישים, והיא לקחה את כל המטבעות והלכה לקופה ואמרה לטלרים שהמכונה התקלקלה. ואיך אחותה וגיסה צחקו בפנים לשמחה, אבא של רונילי ושלי, כשניסה לחתוך בסכין ארטישוק עלים בארוחת הערב המשותפת הראשונה. והיא התביישה בו, היא אומרת שלא ידעה איפה לקבור את עצמה. ככה היא, תמיד מוחקת את הרוע של הסביבה ומדגישה את הטמבליות שלה, ואז אומרת "כמה צחקנו" ולא צוחקת בעצמה.

אבל את התשובה לשאלה איך נכנסה להיריון מגבר שכל מה שמתחת למותניו משותק היא מוסרת בנימה אחרת. הפעם היא מדברת בקול שלה שבו היא מרגישה בטוחה, זה שבו היא מסבירה לנו עניינים של רפואה, שהיא לאו דווקא מבינה בהם אבל כועסת כשאנחנו מטילות בה ספק ואומרת, "אני הייתי אחות, תסמכו עליי, אני יודעת".

בחמאם האפור, בקול היחיד שבו היא מציעה מידה של סמכות, אימא עונה: "הרי אתן יודעות שלפני ניתוחי גב תמיד מקפיאים זרע למקרה שעמוד השדרה ייפגע, את זה אתן יודעות". לא, אנחנו לא יודעות. למה שנדע? אז היא מסבירה, פותחת עבור בנותיה קופת חיסכון של סבלנות, "אחרי שאבא נורה באימון במבצע סיני, ולפני שנותח, כשהיה ברור שעמוד השדרה שלו נפגע, הזרע של אבא הוקפא".

איך בדיוק, אנחנו שואלות. הידענות בקולה עולה. הזרע נשאב, הוקפא, נשמר, חיכה וחיכה. "ואחרי שנפגשנו והתאהבנו", היא מספרת, "וביקשנו להביא ילדות לעולם, הזרע הופשר". פעם אחת הפשירו את רונילי, פעם אחת הפשירו את דפנה. "והזריעו אותי", היא מסכמת, "והלך לנו ממש בקלות". וזהו, כמו בקסם נולדו שתי בנות. שתי אחיות למחצה של תמר.

לסיפור הבריאה שלנו יש קצב; קרב, פציעה, שאיבה, ניתוח, הקפאה, הפשרה, הזרעה, לידה. השיחה שבה אימא מספרת לנו שאנחנו מנה של חזה עוף שהצליחה, וזאת למרות שהחזה קפא לעשרים שנה, אינה שיחה ארוכה. התקרה הבוכייה של החמאם מטפטפת עלינו מים, מחזירה אליי עוד קול של אימא, קול שהיא מחביאה, קול שבגיל תשע־עשרה אני שומעת בפעם הראשונה. זה קול שמגיע משכבה קבורה, קול של אדמה סדוקה. אני שומעת אותו בצלילות, כאילו הוא הקול היחיד שנשמע בחמאם, כאילו רק אנחנו שם ואין רחשים מהסביבה. אבל למעשה החמאם הומה, אנשים נכנסים יבשים ויוצאים רטובים, גם אני נוטפת. היא מבקשת שנצא, "אבא מחכה".

אבא שותה דיאט־קולה ליד הבריכה. על ברכיו הוא הניח ספר של גרוסמן שלא קרא ולא יקרא. אבל לאבא זה לא משנה, הוא לא מרגיש את משקלו של הספר על המגבת הלבנה. מהמותניים ומטה הוא לא מרגיש דבר. הוא יכול להניח על הרגליים ספר או אבטיח או קילו גחלים בוערות, זה לא משנה.

הוא לא ירגיש לא את זה ולא את זה. כשהייתי קטנה, אולי בת חמש, לקחתי סיכה דקה מתיבת כלי התפירה האדומה והתגנבתי מתחת לכיסא הגלגלים, שבבית שלנו קראו לו 'העגלה', דקרתי לאבא את הרגל וחיכיתי לצעקה. "אבא", אמרתי ודקרתי בפעם השנייה. והוא, שהיה שקוע בקריאת מכתבים שהביא מהעבודה, רק ענה לי, "מה, לוליק, אני עובד עכשיו, מה", ואני לא עניתי והמשכתי לדקור והוא המשיך לקרוא ושום דבר לא קרה. זחלתי החוצה והחזרתי את המחט לתיבה.

"נום, תושקה", הוא קורא לאימא ולתמר בשמות החיבה שלהן, ולרונילי ולי הוא פונה בשם חיבה אחד, שהוא ערבוב של השמות של שתינו, רודלך. "נו, רודלך, איך היה? בטח היה חם". ואני מתיישבת לידו על מיטת שיזוף ואומרת לו שברור שהיה חם, לכן קוראים לזה חמאם. אני צוחקת וגם הוא וגם רונילי ותמר, אנחנו עדיין צוחקות איתו והוא מזמין גם לנו דיאט־קולה, ואנחנו שותות ולא אומרות לו כלום על הזרע המוקפא.

לא בבריכה, לא בארוחת הערב, לא בארוחת הבוקר, לא באוטו בדרך חזרה. אנחנו לא אומרות לו מילה וגם לא שואלות יותר שאלות. אין סיבה. אצלנו לכל שאלה יש אותה תשובה. הכיסא הוא הסוף, הכיסא הוא ההתחלה, הכיסא הוא הסיבה, הכיסא הוא התוצאה. כשאיחשף שוב לשכבת הקול הסדוקה של אימא, היא כבר לא תהיה סדוקה. היא תישבר. ואבא כבר לא יהיה.

1986 – סימון של נשיקה

החדר של אימא ואבא תמיד חשוך וקר. בחודשי הקיץ המזגן דולק על מלא, שלושת המתגים למעלה. אין חריץ בתריס. ככה הם אוהבים לישון, בקופסה שחורה קפואה. ככה גם אני ישנה. בבקרים אני מתגנבת אליהם לחדר ומנסה שלא ישמעו אותי. דלתות המסילה בבית שלנו הופכות את ההתגנבות לאפשרית, כי הדלת אף פעם לא חורקת ולא מרעישה, לא שומעים אותי ולא שומעים אותה.

אני נכנסת לקופסה הקפואה, סוגרת את הדלת ואז נשענת עליה, מתקפלת לחבילה קטנה־קטנה. עכשיו תהיי כמו פסל, אני אומרת לעצמי, הם יתעוררו ואת תרוויחי, אולי תשמעי שיחה שהם לא רוצים שתשמעי. בינתיים אני מתרגלת לחשכה ורואה את הצלליות שלהם במיטה הגדולה, הבוקר הן נראות לי שונות.

אבא ואימא תמיד ישנים כמו ניצבים נפרדים בתוך מיטה זוגית גדולה. בבקרים של שבת יש ביניהם מספיק מקום להכניס אותי ואת רונילי בקלות, בשמחה. אבל היום אני רואה שהצללית של אימא עקומה, אלכסונית. אני ממשיכה בזחילה, כפות רגליי וידיי מתקדמות בשטיח העבה, גם לזחול קל לי בדממה. אני מתחבאת מאחורי ספת הקש הלבנה ורואה שהראש של אימא מונח על החזה של אבא, הוא מלטף אותה. הם לא מדברים, הם רק נוגעים. אני רק מסתכלת.

ההורים שלנו אף פעם לא נוגעים זה בזה. לא כשאני איתם, ואפילו לא כשאני איתם והם לא יודעים שאני שם. לפעמים, עבור תמונה, הם עושים הצגה, מושיטים את השפתיים קדימה, בהגזמה. קצה השפתיים שלו נוגע בקצה של השפתיים שלה ואז מישהו עושה קליק וזה נגמר, הם מתרחקים. כשמפתחים את התמונה אני רואה בה אימא ואבא שמתנשקים כמו דמויות מצוירות בספרי הילדים שהיו לי. רק רמז, סימון של נשיקה, אני אף פעם לא רואה את כולה. לא בעולם ולא בתמונה.

שמחה ונעמי לוסטיג הם ההורים הכי מבוגרים בכיתה. ההורים של ענת, הצעירים, תמיד מדברים על סקס. אני באה אליה לשחק ונשארת לאכול, וליד שולחן ארוחת הערב רמי, אבא שלה, אומר, "אחרי שתיכנסו למיטה גם אבא יכניס את אימא למיטה", ותופס את המותניים של איילת, אימא שלה, וכולם צוחקים. הוא, היא, האחים של ענת, ענת. זו בדיחה קבועה אצלם ואולי זאת לא בדיחה, אני לא יודעת, אני לא שואלת. אני מחייכת כשהם צוחקים ממנה, אפילו עושה עצמי כאילו גם אני צוחקת, עם קול והכול. אבל אני נבוכה.

אני לא מספרת לאבא על ההורים של ענת. "הם משוגעים", הוא יגיד, "לא מדברים ככה ליד ילדים. שיעשו מה שהם רוצים". אני גם לא שואלת אותו למה הוא ואימא לא נוגעים. בחדר הקפוא, מאחורי הספה, אני מציצה. אבא מלטף לאימא את הראש בשתיקה. 

הרומן "יש לך הכל" ראה אור בכתר ספרים