עליתי ארצה ב-1985 מארגנטינה, רוב החיים שלי כמבוגרת אני בישראל. גידלתי את הילדים לבד בקיבוץ נירים. אני זוכרת תקופות מאוד טובות של קשר טוב עם העזתים. עבדתי בחקלאות 20 שנה. גידלתי בעיקר תירס והייתי מקבלת פועלים מעזה כל בוקר לעבודה. הייתי דואגת להם מהקפה של הבוקר ועד שקים עם תפוחי אדמה ותירס שנתתי להם לקחת הביתה חזרה.
עברנו פה את כל המבצעים מעופרת יצוקה, דרך "עמוד ענן", "חגורה שחורה", "צוק איתן" וכבר שכחתי את כל השמות. כל הזמן היו טפטופים, בלונים, כל מיני דברים. אבל לא קיבלנו אף פעם תשובה ממדינת ישראל למרות שחיינו תחת איום לפחות 20 שנה ככה.
היו תקופות מאוד טובות של קשר טוב עם העזתים. מרים דינר מישקין | צילום:
אדל ראמר
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
נירים שייך ל-11 הנקודות בנגב שעלו לקרקע ב-1946. חרשנו תמיד את האדמות על הגבול, עד המילימטר האחרון. גם אני כחקלאית במשך עשרים שנה עבדתי שם ולא פחדתי. ב-6 באוקטובר חגגנו את חג הקיבוץ, יום הולדת לנירים. הייתה מסיבה גדולה ומאוד יפה. אף אחד לא דמיין מה הולך להיות למוחרת בבוקר. במקביל למסיבה בשישי בערב הגיע הבן שלי עם הכלבה מיקה. הוא ביקש ממני שאשמור על הכלבה. 'אני נוסע למסיבה', הוא אמר לי. שאלתי על הנובה והוא אמר לי שיש עוד מסיבות ויש את הפסיידאק – בין הקיבוץ שלנו לניר עוז. הוא השאיר אצלי את הכלבה ונסע.
אנחנו מתחילים לראות ולשמוע את המחבלים. הבנו לאט לאט מה קורה. ואני שומעת שהם מדברים ערבית ויורים. הם הגיעו לחניה ופוצצו את הרכבים. ובינתיים אני עוד בקשר עם הבן שלי שהיה במסיבה
הסתיימה חגיגת חג הקיבוץ והלכתי לישון. 6 וחצי בבוקר אני קמה לאזעקות כמו שבחיים לא היו לנו. רעש של פיצוצים והפגזות שלא הכרנו. ישר אמרתי שזה משהו שונה. משהו קורה. לקחתי את הכלבה, נכנסנו לממ"ד, תפסתי את הטלפון ואת המטען וסגרתי את כל החלונות. לא חשבתי ולא דמיינתי שאני אצטרך לבלות שם 12 שעות.
דרך וואטסאפ ופייסבוק התחלנו להבין מה קורה, וגם מה קורה בקיבוצים אחרים. ברבע לשבע בבוקר דיברתי עם יואב, והוא סיפר שהוא עדיין במסיבה ושהם הולכים להסתתר בוואדי ולשכב בתוך העשבים ובינתיים נשארים בשטח. אמרתי לו 'בוא הביתה, סע עכשיו'. הוא אמר לי, 'לא, אני לא יוצא', כי היה לו חבר שיצא ממש בטיל הראשון, הוא נתקל במחבל על הכביש וזרקו עליו רימון שפגע בצד האחורי של האוטו. אז החבר הודיע להם 'אל תצאו'. לצערנו היו 17 חבר'ה שיצאו ונרצחו על הכבישים. בהם גם החברים הכי טובים של הבן שלי – יובל ונועם רביע – שני אחים ממושב ישע, וגם החברה של יובל, נוי. שלושתם נרצחו בכניסה לניר עוז. אף אחד לא דמיין כזאת כמות של מחבלים, הם חשבו שזה טילים.
הייתי כל הזמן בממ"ד ואני מדווחת לכל העולם, למשטרה, לכיבוי אש, למועצה. שלא ישכחו שיש איזה מאה איש שמתחבאים בוואדי במסיבה ואף אחד לא יודע מה קורה איתם. וכל הזמן הזה אני רק דואגת לו, ליואב, ולחברים שלו. משתגעת מפחד. ואז כשאני בממ"ד אני קוראת בוואטסאפים שכל השכונה של הצעירים נשרפת אצלנו. זה בצד המערבי של הקיבוץ, רחוק ממני. יש שם משפחה עם תינוק בן שמונה ימים. הם שמו את התינוק על אדן החלון, כי הם נחנקו כמעט למוות מהעשן. הם ניצלו ממש בנס. באותו יום נרצחו לנו חמישה חברים בקיבוץ ונחטפו חמישה (מתוכם שלושה חזרו בעסקה, שניים נוספים – יגב בוכשטב ז"ל וניר פופלוול ז"ל נרצחו בשבי וגופותיהם הוחזרו לישראל – י"כ).
היו 17 חבר'ה שיצאו ונרצחו על הכבישים. מסיבת הפסיידאק, לפני הטבח | צילום:
באדיבות המשתתפים
בשלב מסוים אנחנו מתחילים לראות ולשמוע אותם, את המחבלים. הבנו לאט לאט מה קורה. ואני שומעת שהם מדברים ערבית ויורים. הם הגיעו לחניה שלי ופוצצו כמעט את כל הרכבים. ובינתיים אני עוד בקשר עם הבן שלי שהיה במסיבה. כל רבע שעה יואב שלח לי הודעה, אז הייתי רגועה שהוא בסדר עדיין. רק אחר כך התבררה האמת על מה שהם עברו שם. בחמש ורבע אחר הצוהריים צה"ל הגיע והציל אותם. אמרו להם לא להסתכל ימינה ושמאלה, "רק תיסעו ישר, תבואו אחרינו". היו שם מלא גופות – גם של מחבלים וגם של ישראלים – וגם רכבים שרופים והפוכים.
באותו יום נרצחו לנו חמישה חברים ונחטפו חמישה. נירים אחרי 7 באוקטובר | צילום:
יוסי אלוני, פלאש 90
אני הייתי עוד איזה שעה וחצי בערך בבית עד שצה"ל הוציא גם אותי. זה היה מבצע גדול בקיבוץ. שמו אותנו במועדון במרכז הקיבוץ, עברנו שם את הלילה. מן הסתם לא ישנו. למוחרת אחר הצוהריים הביאו אוטובוסים ופינו אותנו לאילת. אני לא הייתי מוכנה לנסוע ישר לאילת ונסעתי עם הכלבה לבאר שבע. כשהגעתי היה לי מפגש מאוד מאוד מרגש עם יואב והעברתי לו את את הכלבה. התחבקנו ובכינו.
אחרי שנרצחו לו 17 חברים הוא בפוסט-טראומה מתמשכת. מן הסתם גם שאתה נוסע על הכביש ורואה גופות של אנשים זה טראומה, אבל אנחנו פה במועצה מכירים את כולם. במדינה הזאת אתה לא יכול לצאת מהטראומה. שנינו חווינו יחד פיגוע ב-2004 בבאר שבע, כשהוא היה בן 15, ראינו מראות שלא יוצאים מהראש. אחרי זה הוא היה שלוש שנים בצבא, לוחם הנדסה קרבית באוגדת עזה. מן הסתם להיות קרבי פה זה לא צחוק. אחרי שהשתחרר, לא זמן רב אחרי, הוא קיבל צו שמונה ל"עמוד ענן" ואחרי זה ל"צוק איתן". ועכשיו הוא עם הטראומה הזו.
ועכשיו כל שבוע מחזירים לנו ארונות עם דגל. די, נמאס מהסיפור הזה. תחזירו את החטופים שחיים עכשיו. מספיק. איך אנחנו כעם יהודי משאירים אנשים חיים שם? אנשים שהיו בבית שלהם וישנו
עליתי ארצה מתוך אידיאולוגיה, אני ציונית. רציתי קיבוץ ורציתי חקלאות. סמכתי תמיד על צה"ל. סמכתי מאוד. אני לא מצליחה להבין מה קרה באותו יום. איך הופקרנו? איך מדינת ישראל שכחה שאנחנו פה? או שאולי עשו את זה בכוונת תחילה. זה גם יכול להיות. לא יכול להיות שכל כך הרבה אנשים התריעו ואמרו ונבחו ואף אחד לא עשה שום דבר. איפה כל הגנרלים הגדולים?
זה היה שמחת תורה, אז היה יותר חשוב לשמור על החבר'ה בחווארה? אני לא נגדם חס וחלילה, שלא יבינו אותי לא נכון. אבל אנחנו פחות חשובים כנראה. כי פה בעוטף עזה לא היה אף אחד ששמר עלינו. אף אחד. אולי חשבו "פה זה השמאלנים האלה, מה זה משנה". אני מרגישה שפתחו להם את השער. כי איך יכול להיות ששופל פורץ את הגדר הגדולה שבנה לנו נתניהו במיליארדים ושלא שווה כלום?
ועכשיו כל שבוע מחזירים לנו ארונות עם דגל. די, נמאס מהסיפור הזה. תחזירו את החטופים שחיים עכשיו. מספיק. איך אנחנו כעם יהודי משאירים אנשים חיים שם? אנשים שהיו בבית שלהם וישנו. וזה קרה דווקא לנו, אלה שפה על הגבול. תמיד דאגנו לפלסטינים, הסענו אותם לבתי חולים, נתנו להם לאכול ונתנו להם עבודה. ואנחנו הראשונים שחטפנו. היום אני השתניתי 180 מעלות, ממש לצד השני. אני לא מאמינה להם ולא סומכת עליהם. כנראה הייתי צריכה לקבל את הסטירה הזאת. היום אני לא סומכת על אף אחד.
"ואני בממ"ד משתגעת מפחד". ההרס בנירים אחרי מתקפת חמאס | צילום:
יוסי אלוני, פלאש 90
ועכשיו גם רוצים לפגוע בתשלומי הנכות של אנשים. אבל פה בקיבוץ אין אף אחד שלא נפגע, כולנו שרוטים. קודם שיורידו במשכורת של חברי הכנסת או בשיפוצים בבית של נתניהו. כי תשלומי הביטוח לאומי לנפגעי פעולות איבה זה אנחנו.
אני באה לעבוד פה בקיבוץ כל יום, וכל יום יש פיצוצים, כל יום קורה משהו והלב שלי יוצא מהמקום. אי אפשר לישון פה. ואי אפשר לחיות. מתי אנחנו נוכל לחזור הביתה?
