עדכון אחרון: 01.06.2025 | 12:03
הילד וכנור הקסם
עטרה אופק, בת 8, טורונטו (נוף-ים)
הילד קטן והדרך גדולה,
הוא מנגן והשמש עולה.
אחריו ילדים, אחר כך הצל
וכלם הם עולים לישראל.
הוא מגיע לעץ,
והעץ לו עוזר,
והילד לצד השני
כבר עובר.
ראה זאת רשע,
רשע כה גדול,
ורצה את כנור־
הקסם לגזול.
בא הוא בלאט
עם כנור על שכם,
והחליף את שלו
בכנור הקסם.
בשעה שנגן
בכנור הקסם
נעשה הרשע
לטפת גשם.
הכנור חזר
לידידו הקטן
וראה שהילד
חכה לו כאן.
הילד קטן והדרך גדולה
הוא מנגן והלבנה עולה
הם עוברים את הגבול ואתם הצל –
ועכשיו הם בחוף של ישראל.
דבר לילדים, 1961 (משוער)
את השיר הזה מצאתי במקרה בבלוג המצוין של ידידי דני קרמן, הנוהג לעתים לעלעל בכרכים ישנים של 'דבר לילדים' ולדלות מתוכם פנינים. כתבתי אותו כילדה חולת געגועים לארץ, אחרי שנסענו לקנדה לכמה שנים, כדי שאבא שלי יוכל לעבוד בספרייה הענקית שבטורונטו על הדוקטורט שלו בספרות ילדים.
נכון, היתה לי מן הסתם פרוטקציה מסוימת במערכת, כי אבא שלי היה עורך השבועון עד לפני שנסענו (וגם הרבה אחרי שחזרנו), אבל את השיר החובבני-מאוד כתבתי אז לגמרי בעצמי – וכיום מצחיק אותי איך שרבּבתי לשורה השלישית את המלה "הצל", רק כדי שתתחרז עם "ישראל" (כיום, כעורכת, לא הייתי מרשה דבר כזה!).
את הציור של איש השלג, גם הוא מימי טורונטו, קיבלתי מדני במייל לפני כעשור, אחרי שנתקל בו כנראה באחד משיטוטיו בין כרכי העיתון העתיקים. אהבתי מאוד לצייר אנשי שלג – היש קל מזה? – וציור של איש שלג על רקע של נוף מושלג מתאים מאין כמוהו להדפסה בעיתון שרוב עמודיו בשחור-לבן.
בית 'דבר' היה בשבילי יעד נכסף מגיל שלוש בערך, כשבמקום ללכת לגן נסעתי עם אמא שלי באוטובוס פעם בחודש ליום כיף בתל אביב – ששיאו בביקור אצל אבא, אוריאל אופק, במערכת 'דבר לילדים'. כבר בכניסה לבית דבר, מול פרוטומת הנחושת המתולתלת של ברל כצנלסון, הייתי שואפת מלוא הריאות את תערובת הניחוחות המיוחדת של המקום: ריהוט עץ ישן, ניירות, דפוס טרי ועשן מקטרת וסיגריות. היינו מחכות למעלית הקטנה ועולות לקומה ב', למערכת דבר לילדים, שם ישב אבא עם דויד פאיאנס הצעיר (לימים סגרתי מעגל כסגניתו של פאיאנס, כשערך את עיתון הילדים המנוח "כולנו") ועם המזכירה הנצחית חנה צימנד.
כשאמא הלכה לענייניה שמחתי להישאר עם אבא ו"לעזור לו לערוך את העיתון". יחד ירדנו לדפוס, שם קיבלתי מאדון חנוכה (אחד מ"אנשי-החגים" של בית דבר, לצד פועל הדפוס יום-טוב והמשורר המגיה פסח מיילין) גלופות של תמונות ושורות של אותיות ברזל חמות, הפוכות, שאפשר להכין מהן חותמת. כשהיה לו זמן, היה חנוכה מייצר בשבילי שורת ברזל קטנה עם שמי באותיות פרנקריהל בכתב ראי, אבא היה נותן לי כרית דיו קטנה של חותמות וכך השארתי את חותמי איפה שרק אפשר – אושר שאין לתאר.
פועלי הדפוס הדפיסו את תוכן העיתון (שהגיע אליהם בדפים מקושקשים בכתב-יד) על נייר בטורים לפי הרוחב הרצוי, ובשובנו לחדר המערכת הייתי גוזרת את הטורים לרצועות ארוכות, שאבא ידביק על דפי ה'גריד' – חוברת-דמה של 'דבר לילדים', משורטטת בקווי אורך ורוחב בעיפרון (באותם ימים נהגו העורכים לעמד ולעצב את העיתון במו עצמם!) – אחרי שמרח עליהם במכחול עבה דבק פלסטי לבן מתוך צנצנת, עמוד אחר עמוד. ובהחלט יש מצב שריח הדפוס והאווירה בחדרי המערכת ובמסדרונות הם מה שמשך אותי לעבוד בתקשורת רוב חיי.
עטרה אופק היא סופרת ועורכת
הילד וכינור הקסם. דבר לילדים, 1961 מתוך אתר 'עיתונות יהודית היסטורית', הספריה הלאומית ומכון לבון)

