העסקה נראית כמו עובדה מוגמרת. היא תביא אנשים שלנו בחזרה הביתה. יש בכך הרבה כדי ללמוד על העם הזה. העסקה הזאת היא גם תוצאה של כישלון צבאי ללחוץ על האוכלוסייה האזרחית בעזה, ומחדל פוליטי נוסף כשלא הוגדרו לצבא יעדים ברורים בעזה. שנה ושלושה חודשים קיבלה הממשלה כדי לייצר חלופה למציאות שהכרנו לפני, והיא כשלה. כל היתר תירוצים.
החזרת חטופים היא מימוש ערך הערבות ההדדית, וכל אחד שאנחנו מצליחים להחזיר בחיים הוא עולם שלם. העולם הערכי שלנו הוא הדבר היחיד שמאפשר לנו לסכן את החיים ולשלוח חיילים לשדה הקרב. זה מרגש להיות חלק מעם שרוצה להציל חיים, לעומת מי שמקיף אותנו שרוצה רק לקחת חיים.
העניין הוא שיש פער עצום בין דברי הרהב של הממשלה הזאת לבין המעשים. שלושה חודשים לקח מ־7 באוקטובר עד שיצאו מהחורים והעזו לדבר, ומאז כל כך הרבה הצהרות ריקות.
אז הנה האמת: חמאס מסוגל לנהל משא ומתן מכיוון שקיבל סיוע הומניטרי במיליארדי שקלים. שום תוכנית (והיו כמה טובות) לפינוי אוכלוסייה לא יצאה לפועל עד הסוף. הלחץ הבינלאומי היה יכול לקבל מענה מלא אם היו מקבלים את תוכנית עיר האוהלים, עם מערכת בידוק והזרמת מזון של הקהילייה הבינלאומית. כשסיימתי את הסבב הראשון של המילואים עסקתי בזה, דחפתי לזה, הצגתי וכתבתי והייתי בטוח שזו תובנה ברורה. מענה ללחץ האמריקני, שהדרג המדיני יבין שאי אפשר אחרת. הם אפילו לא עסקו בכך. במקום לאמץ תוכנית כזו או אחרת, הקשקשנים הוציאו כובעים מודפסים על "ניצחון מוחלט". אנחנו נלחמנו, כאבנו – והם הדפיסו כובעי סוף מסלול.
שיהיה ברור, אין לי כוונה לצמצם את ההישגים במלחמה. אני מבקש מכל עם ישראל – גם ממתנגדי העסקה – לא להתבכיין. אנחנו לא מפסידים. מי שירים את הראש בעזה, יראה חורבן. חמאס יצא לטבוח ביהודים, העזתים תמכו בו, ובתגובה רצועת עזה הרוסה. לא פחות מכך. מרכז המסה של חמאס הושמד – זו ההגדרה של הכרעה. הפיקוד הבכיר חוסל. התשתיות הושמדו בחלקן הגדול. מה שקרה שם ייצרב במוחם של כל הערבים באזור כנכבה לעשרות שנים. הפחד ממדינת ישראל ייצר הרתעה לזמן ארוך.
אף חייל לא נפל לחינם. האמירות האלה מביישות. מי שנלחם ונפל – עשה זאת למען המולדת ונפל מות גיבורים, אין לזה קשר לממשלה. אנחנו נלחמים למען המדינה, לא למען אף ממשלה.
אחרי שזה נאמר, חייבים להסתכל על הכישלונות: הנטייה למרוח, להגיד "ימין מלא", "אנחנו חזקים", במקום לעשות; דברור ממשלה במקום השמעת ביקורת, ובעיקר המחסור בתחושת האחריות – מאשימים את כולם, מהצבא שלנו ועד האמריקנים, בכל כישלון. אלה המרכיבים שהובילו למחדל הכי גדול שידענו מאז הקמת המדינה. אי אפשר לחזור לזה.
המחדל הכי בולט כמובן הוא 7 באוקטובר. אלא שעד עכשיו אי אפשר ללמוד כלום ולהשתפר. למה? כי אין חקירה מסודרת. אין הפקת לקחים – לא על הצבא, המודיעין, הכוננות או מקבלי ההחלטות. ההתנגדות של הקואליציה להקמת ועדת חקירה ממלכתית משאירה את הצורך לתקן בידי הרוח. מדינה שלמה מסתמכת על תחקירים עיתונאיים, על שמועות ועל הצהרות פוליטיות.
על הרקע הזה, אני מאשים, צמח הכישלון בהפעלת הלחץ הצבאי לשחרור החטופים. דיבורים כמו חול של עזה יש בשפע, אבל מעט מאוד תוצאות. גם עכשיו לא רוצים ללמוד.
זו טעות לחשוב שהכל נגמר. המבחן הקרוב הוא סיום או הפרת ההסכם. זה יגיע בשבועות הקרובים. זה הטבע של האויב. ממשל טראמפ כבר יהיה בוושינגטון. התירוצים ייעלמו. ישראל תצטרך לחזור לרצועת עזה, ולהיכנס לכל האזורים שבהם לא פעלנו בגלל הימצאות חטופים. זה לא יקרה ללא תוכנית ליום שאחרי.
ישראל תהיה חייבת לשבת בקו הפרימטר, כפי שהיא חייבת בלבנון. בירי הראשון נהיה חייבים לתמרן מחדש עם אוגדה לתוך רצועת עזה. ובעיקר צריך אמון של העם, שמי שמקבל החלטות עושה זאת מהטעמים הנכונים.
יש פה עם מדהים, הוא ראוי ליותר מזה.
ישרתו – יקבלו
ביום שלישי פגשתי מכינה קדם־צבאית בירושלים. החניכים כבר קיבלו הודעה על כך שמקצרים להם את שנת המכינה ושהם יתגייסו במארס. אין מספיק חיילים, ומשרד הביטחון בלית ברירה מגייס את מי שיש. באותו יום נקברו חמישה חיילים מסיירת נח"ל, שנפלו בצפון הרצועה.
אני לא מצליח להבין איך השר כ"ץ יכול להסתכל במראה ולהציג לכנסת באותו יום, באותה שעה, חוק מטעמו שמנציח את חוסר הצדק הבסיסי במדינת ישראל. איך חברי קואליציה ציונים לא קמים והופכים שולחן. יש שם מספיק אנשים שזה בדמם, שבני משפחותיהם נלחמים. מי שכנע אותם שפוליטיקה חשובה יותר מאהבת המולדת?
כ"ץ שירת בצנחנים, שיקלי פעם היה בגולני, ברקת בצנחנים, דיכטר עם עבר מפואר, קיש עמד איתי על במה ב־2012 בהפגנה לשוויון בנטל. לא יכול להיות שהם מצליחים לשכנע את עצמם שזה בסדר. המלחמה הזאת אינה עוד מלחמה, המחיר שאנחנו משלמים, כמות המשפחות השכולות ואלפי הפצועים – אנחנו בתוך מאורע דרמטי שלא ידענו. אין סיכוי שנחזור אחורה. אין סיכוי שהם יצליחו.
בסופו של דבר, נגיע לכך שכל אזרח ישראלי, יהודי או ערבי, חילוני או חרדי, ישרת. ערבי יעשה שירות לאומי, ואת החרדי נעודד ללכת לצבא. ומי שיבחר – בחירה חופשית – לא לשרת, לא יקבל פה זכויות. לא מימון למוסדות הלימוד, וגם לא זכות לבחור ולהיבחר. אי אפשר שמי שלא חש על בשרו את האחריות והערבות ההדדית, את הפחד לבני משפחתך ולחבריך, הוא זה שיקבל החלטות וישלח אותנו לסכן את חיינו. המדינה הזאת הוקמה על "אם תרצו – אין זו אגדה". עכשיו זה לא רצון, אלא הכרח.
פינה טובה
אם רוצים רוח טובה – תסתכלו החוצה, לעם, למחלקות השיקום ולמתנדבים. כך היא עמותת "ואהבת", שמלווה פצועים מרגע הגעת המסוק ועד שהם עוזבים. כמו עמותות אחרות שמסתובבות במחלקות השיקום, גם אנשי "ואהבת" ממלאים צורך קיומי ומשנים מציאות. מבחינתם משימתם היא לספק מעטפת רגשית ושיקומית אישית לכל לוחם שנפצע ולמשפחתו.
כדי שזה יקרה הם מספקים טיפולים ועיסויים, ליווי פסיכולוגי ורכישת ציוד לפצועים שיעזור להם בשיקום, ימי כיף וחופשות. הכל במקום אחד. יובל הדרי, בת 22 מגבעת שמואל, סטודנטית שנה ג' לפסיכולוגיה, התחילה להתנדב בגיל 14 בשיבא, וב־7 באוקטובר, כשהיתה בת 21, הבינה שהצורך גדל והקימה את עמותת "ואהבת". כיום יש לה כבר כ־150 מתנדבים.
בתוך הארגון יש פרויקט בשם "אמץ לוחם", שבו מתנדב מצוות אישית לכל פצוע ופועל לארגון מעטפת יחד עם הצבא, משרד הביטחון וצוותי הרפואה, כדי להבין מה חסר ולייצר פתרונות. יש לאן להסתכל בהערכה.
לתרומות חפשו בגוגל: "ואהבת – כתף לחולים ולמשפחותיהם".
