ערן בן זאב יושב בביתו בחדרה, עיניו פונות אל האופק הכחול, מביטות על הגלים שנשברים אל החוף. בין משפט לבדיחה, בין חיוך לסיפור, הוא מוכיח שלפעמים הצחוק הוא לא רק התרופה, אלא גם החבל שמושך אותך חזרה אל החוף. "ללא ההומור", הוא אומר, "לא הייתי מדבר איתך עכשיו".
בן זאב (66) הוא שחקן, מגיש טלוויזיה, עיתונאי, מורה ומחנך בתיכון, אבל בעיקר אדם שלמד על בשרו מה המשמעות של להיאחז בחיים. מה שעבר עליו יכול היה לשבור כל אחד. אצלו זה הפך למנוע של אופטימיות וחוסן.
בדצמבר 2023, במהלך יום שדה בזיכרון יעקב עם תלמידיו מהתיכון המקומי, קרה משהו ששינה את חייו: עקיצה קטנה של קרצית, כמעט בלתי מורגשת. "הקרצית הזאת מאוד ערמומית", הוא מספר, "היא מאלחשת את המקום, ואתה לא מרגיש גם את העקיצה בזמן אמת".
שבועיים אחר כך, חיידקים מסוג ריקציה, שהקרצית העבירה לו, החלו להתפתח בשקט, בלי סימנים ברורים. "הקרצית משלחת חיידק שמרעיל את כל מערכת הדם, והחיידק הזה מקנן שבועיים בתוך הגוף, ואתה לא יודע מכלום", הוא אומר.
ב־3 בינואר 2024, בעיצומו של יום הורים בתיכון, התחיל להרגיש חולשה איומה. "פתאום הרגשתי מאוד לא טוב, לא הבנתי מה קורה לי. הייתי חייב להפסיק את השיחה עם ההורים ולחזור הביתה". הדרך הביתה הייתה סיוט מוחלט. "אני לא יודע איך הצלחתי להגיע", הוא אומר. "לא הייתי במצב לנהוג. נתקלתי בעמוד וניפצתי את המראה הימנית של הרכב".
מהבית הלך לקופת החולים, אבל הרופאים שבדקו אותו לראשונה לא זיהו את חומרת המצב. "שלחו אותי הביתה עם אבחנה של שפעת", הוא אומר. "למחרת אמרו לי ללכת לעשות בדיקות דם, אף אחד לא הבחין בפריחה שכיסתה את הידיים". רק בביקור השלישי הבינו. "הרופאה הסתכלה עליי מהדלת ואמרה 'אתה הולך עכשיו למיון, יש לך קדחת הבהרות. הגעתי להלל יפה, רצו לעשות לי בדיקת שתן, אבל הכליות שלי כבר לא תפקדו".
בן זאב הורדם והונשם למשך שלושה וחצי שבועות. "בזמן שנאבקתי על חיי, ומשפחתי כבר התכוננה להיפרד ממני, סביב מיטתי התקיים פסטיבל של אהבה: גיטרות, הופעות, תפילות ונרות. לא ראיתי את זה בזמן אמת, אבל אחר כך ראיתי סרטונים. אני לא סולח לעצמי שפספסתי את הפסטיבל הזה".
כשפקח את עיניו, שמע מרופאו משפט אחד שחרט על ליבו: "אתה בן אדם חזק. ארבעה אנשים לפניך שהגיעו עם מקרה זהה לשלך לא שרדו". אחרי כחודשיים הועבר בן זאב לטיפולו של פרופ' אייל גור מבית החולים איכילוב, שהציל את חייו. "לא אשכח את הרגע שבו בישרו לי שצריך לקטוע את הרגל השמאלית", הוא אומר. "הדבר הראשון שחשבתי עליו היה "איך אשחק כדורגל עכשיו?", אלא שאז פרופ' גור נכנס לחדר ועשה לי סטריפטיז. הוא הראה לי שגם לו יש פרוטזה, ואמר: 'החיים לא נגמרים אחרי קטיעת רגל'. באותו רגע הבנתי שאני מוכרח לשרוד ואני אנצח במלחמה הזו, גם אם איאלץ להיפרד מהרגל".
כיום, לאחר שנה ורבע של אשפוזים ו־11 ניתוחים, הוא עדיין לומד איך לחיות מחדש. "אני בשיקום, הולך לפיזיותרפיה, למדתי לשחות עם רגל וחצי", הוא מתגאה.
בדרכו הייחודית, החליט בן זאב לקחת את הסיפור האישי הקשה שעבר ולהפוך אותו להרצאה חדשה בשם "קרץ אותי קרץ". "תוך כדי השיקום התחיל לדגדג לי לחזור לבמה", הוא מספר. "חבר טוב שלי, הפסיכולוג אלון רונן, אמר לי: 'זה הסיפור הכי מטורף ששמעתי בחיים, והדרך שבה התמודדת מעוררת השראה. אני רוצה שנעבוד על הרצאה. אז התחלנו לעבוד".
כשנוצר בסיס להרצאה, הצטרף לתהליך עוד חבר קרוב, אייל אלטויל, מומחה בכתיבת הרצאות שהתמודד בעבר עם סרטן שסיכויי ההחלמה ממנו עמדו על 5%. "למדתי מאייל, שריפא את עצמו בעזרת הומור", מספר בן זאב, "הוא היה השראה בשבילי. הוא הלך איתי יד ביד, לקח את ההרצאה והעיף אותה למעלה".
בן זאב מספר בהרצאה על הדרך שלו לחזרה לחיים, ולא מסתיר את הימים הקשים והכואבים. "יש ימים שאני קם ולא יכול לדרוך על הרגל – דווקא על הרגל הבריאה, לא על הפרוטזה. גם בה יש הרבה בלגן", הוא מודה.
מלבד ההומור, היה עוד משהו שהחזיק אותו במהלך תקופת האשפוז: דמיון מודרך. "יצרתי את תמונת הניצחון שלי ואת השחרור מבית החולים", הוא אומר. "זו תמונה שליוותה אותי ברגעים הכי קשים".
גם קבוצת הוואטסאפ "ערנצ'יק מחלים ומבריא", שפתחו אשתו אביבה ובנותיו רוני ומאיה, שלושה ימים אחרי שקרס ואיבד הכרה, שימשה לו עוגן. "היו בקבוצה 300 חברים", הוא מספר. "אחרי שקיבלתי את הידיעה על הקטיעה, ביקשתי מהם לשלוח סרטונים של פרידה מהרגל. יצא סרט של 17 דקות, מצחיק ומרומם. אפשרתי לעצמי ולכולם לעוף על זה. בהרצאה אני מראה דקה וחצי מהסרטון".
חסר רגל, לא חסר אונים
בן זאב נולד בתל אביב לבתיה, מורה במקצועה, ולשחקן התיאטרון, הקולנוע והטלוויזיה מרדכי בן זאב. כשהיה בן שנתיים, עברה המשפחה לחיפה בעקבות הקמת התיאטרון העירוני חיפה, שאביו היה ממייסדיו. אחיו הבכור, שמבוגר ממנו בעשור, הוא הזמר, השחקן והשדרן דורי בן זאב. אחותו היא המחזאית והפזמונאית חמוטל בן זאב.
"גדלתי בבית שכולו תיאטרון", הוא מספר. "מגרש המשחקים שלי, חוץ מהמגרש של הכדורגל, היה מאחורי הקלעים. אבא היה לוקח אותי מגיל מאוד צעיר לחזרות. הריח של הבמה, האורות והישיבה באולם חשוך בעודי רואה את אבא על הבמה – זה מילא אותי גאווה. ינקנו תרבות, אומנות, תיאטרון. זה היה החיים שלנו".
למרות זאת, בילדותו ובנעוריו לא חלם להיות שחקן, לפחות לא על הבמה. "הייתי משוכנע שאני הולך לכיוון אחר לגמרי. שיחקתי כדורגל במכבי חיפה, זו הייתה האהבה הגדולה שלי". את אהבת הכדורגל החליף באהבה אחרת: "אחרי הצבא בנח"ל נשארתי בקיבוץ רביבים והייתי לולן מצטיין – אהבתי את התרנגולות".
אבל אז, רגע לפני שהשתקע בקיבוץ, לקח שנת חופשה ונסע לארצות הברית. "אני זוכר את הרגע בניו יורק, על איזה בניין גבוה, מסתכל החוצה ואומר לעצמי: 'אמא'לה, מה זה, איזה עולם יש פה בחוץ'. הבנתי שאני לא מתכוון להישאר בקיבוץ. זה לא קשור לאחי דורי או לאבא – זה היה מה שאני רציתי באותו רגע".
כשחזר לארץ, לא נתן לעצמו צ'אנס לשום דבר אחר. "נבחנתי לניסן נתיב, התקבלתי, עברתי לתל אביב והחלטתי שאני הולך עד הסוף עם המשחק".
פער הגילים בין האחים – דורי היה כבר שדרן מצליח בגלי צה"ל, כשערן היה בחטיבת הביניים – יצר דינמיקה מיוחדת. "דורי בשבילי היה גם אח וגם סוג של הורה", הוא אומר. "עם השנים הקשר רק העמיק. אפילו עבדתי איתו. כתבתי לו חומרים לתוכנית הרדיו 'בן זאב לסופשבוע', וגם חמוטל כתבה. יש לנו ערימות של חומרים משותפים שהוא עדיין משתמש בהם בתוכנית".
המשפחה כולה, לדבריו, הוכיחה בתקופה האחרונה את כוחה בעיתות משבר. "השנה הייתה מטלטלת לכולנו. הבת של חמוטל, כרמל, ניצלה מהטבח בנובה; לדורי היה אירוע מצער משלו (היה מעורב בפברואר 2025 בתאונת דרכים שבה דרס למוות הולכת רגל שחצתה ברמזור אדום – ד"פ); ואני עם כל מה שעברתי. אבל בתוך זה גילינו עד כמה אנחנו מחוברים. אי אפשר להיות יותר אחים ממה שהם היו בשבילי בתקופה הזו. הם היו שם כל הזמן. אפילו המעבר שלי לאיכילוב קרה בזכות דורי, שהכיר את פרופ' אייל גור, מעריץ ותיק של התוכניות שלו, והצליח לסדר שיקבלו אותי לשם תוך יומיים".
בן זאב, אומן ורסטילי במלוא מובן המילה, כיכב בהצגות רבות בתיאטראות השונים ("חיי נישואים", "כולם היו בניי", "אהבת מוות", "חלום ליל קיץ", "בגדי המלך החדשים"), שיחק בסרטי קולנוע ("רסיסי אהבה", "להציל את תקווה") וזכור בשל תפקידיו הרבים בטלוויזיה ("זהו זה!", "החיים זה לא הכל", "הפיג'מות", "פולישוק"). התפקיד שצרב אותו בתודעה כנראה לנצח הוא דמותו של אברום בסדרת הילדים הפולחנית "קופיקו" (1993), דמות שכדבריו עד היום מזכירים לו אותה, מהרופאים המנתחים ועד עוברי אורח ברחוב.
"אני חושב שהפריצה שלי עוד בדרך", הוא צוחק. "אבל אין ספק שטלוויזיה זו מדיה מטורפת. אתה מצלם ארבעה ימים סדרה כמו 'קופיקו', ושנים אחר כך אנשים עוצרים אותך ברחוב וקוראים ‘אברום!'. אותו דבר עם ‘הפיג'מות', 'החיים זה לא הכל' ועוד סדרות – תמיד היו ים של תגובות. אבל בסוף, תיאטרון היה הלחם והחמאה שלי, היום־יום שלי".
בן זאב מתאר קריירה שנבנתה "עקב בצד אגודל", צעד אחר צעד, בלי רגע אחד דרמטי שבו "הכל השתנה". לצד הבמה והטלוויזיה, הגיש תוכניות בערוץ הספורט, כתב טורים, והופיע במשך 25 שנה עם מופע אימפרוביזציה קבוע בשם "על הבמה" יחד עם יואב בר־לב וניר רון. "זו הוורסטיליות שלי", הוא אומר. "אני גם יודע לכתוב, גם להנחות אירועים, גם לשחק, גם לאלתר. עכשיו, כשאני מוגבל פיזית, ההרצאה מאפשרת לי להגשים את כל היכולות האלה במקום אחד, וזה מרגש אותי".
עשו לך פעם הנחות משום שאתה "הבן של" ו"אח של"?
"זה לא מעניין אף אחד. זה לא משנה אם קוראים לך בן זאב או בנאי. אם אתה מחזיק במה – זה בזכות מה שאתה מביא. אם אתה משעמם, לא יעזור לך שום 'הוא אח של דורי'. הקהל לא נותן הנחות לאף אחד".
בן זאב מסיים את הרצאותיו בציטוט של הסופר סלמאן רושדי: "מי שאין לו את הכוח לשלוט בסיפור ששולט בחייו, את הכוח להתבדח עליו, לשנות או לבנות אותו מחדש – הוא באמת ובתמים חסר אונים". "אולי אני חסר רגל", הוא אומר עכשיו, "אבל ממש לא חסר אונים. אני חושב שהחיים הם מצרך מאוד יקר, וקיבלתי כל כך הרבה סיבות לחיות. זכיתי בהזדמנות שנייה – ואני לא מתכוון לפספס אותה".
