אם סופרים את "עיוור בלב ים", שיצא ב-1995 יחד עם להקתו "כרמלה גרוס ואגנר" (בהפקה מוזיקאלית של ארקדי דוכין) ומהווה למעשה את אלבום הבכורה שלו, אז אלבומו החדש "סימנים מקדימים" ("נענע דיסק") הינו האלבום השביעי של ערן צור היוצא בתזמון מושלם כציון דרך ל-30 שנות קריירת סולו ורגע לפני שהוא עצמו מציין 60 שנים.
"סימנים מקדימים", שרואה אור כמעט עשור אחרי קודמו, הוא גם שירת הפרידה של צור מאשתו המנוחה אביטל וכן גם מהווה סוג של "מתנת פרידה" לקורין אלאל, שהייתה מהראשונים אם לא הראשונה שנתנה לו אפשרות לחשוף את כשרונו כבסיסט וליהקה אותו ללהקת הליווי שלה – במסגרת זו הוא ניגן בכמה מנכסי צאן הברזל שלה ובהם: "שפת אמי", "אנטרקטיקה" ו"הטבעת נפלה". יותר מאוחר יפיק עבורה מוזיקאלית צור את האלבום "כשזה עמוק", שכלל את הדואט המפורסם לשיר הנושא של אלאל עם ענבל פרלמוטר ז"ל, שנהרגה זמן קצר לאחר יציאתו.
אצל צור ציוני דרך הם תמיד התחלה של הדבר הבא וכך במסגרת הופעת ההשקה שלו שנערכה בבארבי ביפו ב-19.3 ל"סימנים מקדימים", הוא נתן במה נרחבת לבנו הבכור ליאם כגיטריסט – זאת לצד הטריו המוכר שלו, שי ברוך ורם אוריון. יחד איתם השתתפו ברוב השירים אמילי קרפל כזמרת ליווי, עידו זלזניק על הקלידים ויוסי מזרחי (מפיק האלבום) כגיטריסט נוסף.
העבודה של צור בעשור האחרון עם עופר מאירי, גרמה לו לחדש את עצמו ולטבול את המוזיקה שלו בתבלין האלקטרוני שהוא מטיבו יותר קצבי ומסיבתי – מה שמהווה אצלו בדרך כלל אנטיתזה למילות רוב השירים, שהם בעיקר נוגים, מעוררי מחשבה ולעיתים בדיוק ההיפך הגמור מהעיבוד שמוביל אותם. אולי זו הסיבה שצור בחר באמילי קרפל, שבחרה להיעלם אומנותית כמעט לכל אורך העשור האחרון ושהפציעה באלבום "נמשים" (2008), כזמרת שתלווה אותו באלבומו החדשה כיוון שהיא מגיעה בדיוק מהמקומות הללו. לעומתה יוסי מזרחי, שנחשף לראשונה דרך עבודתו עם "הקולקטיב", נכנס כאן להרפתקה כמעט חדשה מבחינתו ויצר יחד עם צור אלבום מופתי ומיוחד – דווקא בזמנים שבהם הרוק'נרול הישראלי כבר ממש לא במיינסטרים הישראלי.
אחד מהדברים הייחודיים ליצירה החדשה של צור הוא שנדע כאילו מדובר באלבום בנוגן ב"לייב", מה שהקל מאוד להביא את גרסת האולפן לגרסת הבמה ללא שום בעיה או פגיעה בצליל המקורי ממה ששמע הקהל שגדש את הבארבי. צור עלה ללא דיחוי יחד עם להקתו, לבוש במעיין חליפת מתכת אלקטרונית מנצנצת, כמעט מעוררת פרובוקציה בפני עצמה – אבל לא באמת, ופתח ב"כל זה היה נכון" על הטלפון שהמציאו ביפן כדי "לדבר עם המתים" והמשיך בשיר הנושא המעולה "סימנים מקדימים" על יציאה מתוך זוגיות שנועדה להיכשל, שלא הפסיק להתנגן לרגע למרות הפסקת חשמל רגעית. בשיר שלאחר מכן קרפל הפציעה לראשונה הערב לקדמת הבמה ב"היא והוא", לדואט מרגש, ומיד אחר כך המשיך צור בעוד שני שירים חדשים מהאלבום: "מי האישה" ו"תגלי לי", שיצא כסינגל.
חמש השירים הבאים כבר בוצעו יחד עם שלומי שבן, היה האורח הראשון לאותו הערב – ארבעה מהם מחווה ל"עיוור בלב ים": "שולחן הכתיבה", "קיץ", "קרבות תרנגולים" ו"המנון לאדישות"; והחמישי "הפינות האפלות" שסוגר את האלבום הנוכחי וקיבל ביצוע אפלולי עם יוסי מזרחי ושבן בלבד כנגנים לצד צור. עבור שבן, מדובר באלבום ששכנע את שבן לחזור לארץ ולהיות אמן מופיע במקום להתמקד בניסיונות להפיכת פסנתרן קלאסי בינלאומי – כמו שסיפר צור בעצמו רגע לפני שהחלו השניים לשתף פעולה שוב, על במת הבארבי, כמו פעם – עת הופיעו יחד ברחבי הארץ.
כנראה לא סתם נבחרו השירים האלה להתנגן בזה אחר זה, כי הרי האיש שבחר במוזיקה ובמילים לא רק כדרך חיים אלא גם כדרך שלו להתרפא מפצעי העבר, החיים והגורל, צעק ושר זאת שוב גם בשיריו החדשים. הוא לא מכיר דרך אחרת. רגע מרגש מבחינתי היה ב"קיץ", שיר שאותו הקדיש צור בגרסה אישית לאשתו אביטל ז"ל בחתונתם, והנה 24 שנים אחרי הבן הבכור שהיה בבטן אמו באותה החתונה (אם אני זוכר נכון) מופיע עם אביו על אותו הבמה ומנגן להפליא את השיר המקורי. כן, כאמור הרבה סגירות מעגל ופתיחת מעגלים חדשים היו בערב הזה.
בסוף ההופעה יעלה ליאם צור להדרן מרגש רק עם אביו ב"פרח שחור", לא לפני כמובן שינגן סולו ב"המנון לאדישות", אותו שיר בדיוק שניגן איתו ועם בנו השני טומי בהשקת "המסלול המואר" בבארבי, כשעוד עמד על תילו ברחוב קיבוץ גלויות בתל אביב, ב-2016, וינגן בעצמו כמה קלאסיקות רוק ישראליות עם אביו.
האורחת השנייה בערב ההשקה הייתה אפרת בן צור, שתפסה את מקומה של קורין אלאל בקולות בחידוש ל"שבתות וחגים". אין ספק שאם אלאל הייתה עדיין בינינו, היא אורחת של כבוד בערב הזה ולא רק ברוחה כפי שלצערי קרה. בן צור לא רק פתחה בשירה לאחר מכן ב"ערב ב' כסלו" אלא גם תפסה את מקומה ביער האומללים במקום מקהלת הילדים המיתולוגית ששרו בשיר המקורי. בן צור סיימה את תפקידה באותו הערב ב"לילות של ירח מלא", המזוהה כל כך איתה והזכור בעיקר בגלל הליווי השירתי שלה בסיומו – זאת לקול מחיאות הכפיים הסוערות שקיבלה מהקהל.
אם היה נדמה כי חסרים לצד צור בביצוע שירי "עיוור בלב ים" חבר אחד לפחות ב"כרמלה גרוס ואגנר", התברר שהיה מדובר רק בבחירה אמנותית שכן האורח השלישי של צור היה לא אחר מאשר אורי פרוסט, הגיטריסט שלו באותו אלבום וחבר הלהקה ההיא – שהבליח לביצוע שיר הנושא של הלהקה האלמותית, והקפיץ שוב את כולם באוויר, "פרפרי תעתוע" ועוד אחד מהשירים החדשים ושמו "עתידות", אותו הוא גם הלחין.
לסיום ביצעו השניים יחד עם קרפל גרסה מצוינת ל"תמונה אימפרסיוניסטית", לא לפני שצור סיפר שהשלט שהונף באחת ההפגנות למען שחרור החטופים הנותרים בעזה ולקח השראה מהשיר הזה ("משהו כאן שבור לרסיסים") נגע בו ברמה הכי רגשית שיש ונשא תפילה לחזרתם הביתה של 59 השבויים הנותרים ברצועת עזה.
לקראת סיום עלו חברי ההרכב "רד אקסס" (דורי סדובניק וניב ארזי) לבמה וביצעו יחד עם צור את "פורנוגרפיה" (לחן של אבי בללי) ו"סקס אחר". מההופעה נבצר מקומם של "תמיד" הנפלא, כנראה שריד מהתקופה שבה עבד צור עם עופר מאירי, ו"למחוק ראיות". שניהם מדברים על התנתקות או התנקות מהעבר הרודף.
ערן צור תמיד היה עוף מוזר: הוא סולן המנגן על גיטרת בס, זאת בשעה שרוב הזמרים בארץ מנגנים על גיטרה או לא מנגנים בכלל, הטקסטים שהוא כותב או בחר לשיר לא תמיד היו נהירים, מלטפים, פוליטיקלי קורקטיים או שייכים לזרם מרכזי כזה או אחר, אבל מה שהיה מוזר עוד יותר הוא הכניסה שלו ללב המיינסטרים בשלב מסוים ולהכנסת כמה שירים לפנתאון של המוזיקה הישראלית. הופעת ההשקה ל"סימנים מקדימים" היא אחת ההופעות הכי טובות שאפשר היה לצפות להן בתקופה האחרונה ואם עדיין לא יצא לכם להקשיב לשירים החדשים של ערן צור, זה הזמן לעשות זאת.
