1972. יפו. צילומי "קזבלן", סרטו המוזיקלי של מנחם גולן. לפתע דרמה מחוץ לתסריט. "מים, הביאו מים!", נשמעה קריאת-חירום והצילומים הופסקו לשעה קלה, במהלכה מיהרו להשיב את נפשו של השחקן אריה אליאס, מושיקו הדייג בסרט (ובמחזמר על במת גודיק). זה קרה במהלך סצנה שבה התריע מפני בואו של הבולדוזר להרוס את הבית. "הזדהיתי לגמרי עם התפקיד", הסביר.
זוהי דוגמה מיני רבות, האומרת הכל על שחקן שכולו היה לב ונשמה וככל שעובר הזמן, מכירים בו יותר ויותר כאחד מענקי הקולנוע הישראלי. במלאת עשור למותו בשבוע הבא, אנחנו שבים לסיפורו של מושיקו הדייג מ"קזבלן", שאותו גילם מי שהציג גם את אלברט האנושי כל-כך ב"השוטר אזולאי"; את יחזקאל האבהי ב"הילדים משכונת חיים"; את "סבא אליהו" ב"מעורב ירושלמי" ואת אבו-נאג'י, המכולתניק הממולח, בסדרה "תמונות יפואיות".
צילומים על קירות ביתו הצנוע בגבעתיים הסגירו את סיפור הקריירה הלא ממוצית שלו. ראשיתה בבגדד, שם גילה אלבר משחר ימיו משיכה לתיאטרון. כשביקש ללמוד משחק, אביו, סוחר בחלפים למכוניות, הטיל וטו מתוך מחשבה שארטיסט במשפחה לא יביא כבוד. ברם, בנו הנחוש "סידר" אותו, כשנרשם ללימודי משפטים, שמהם ערק לאקדמיה לאמנות הבמה, שם , הוא, היהודי הראשון שהתקבל אליה, למד בהצטיינות לצד פעילותו במחתרת הציונית.
אליאס שיחק בעיר הולדתו, בין השאר את יאגו, את פאוסט והקמצן. בשיא החזרות על "הסוחר מ-ונציה" הוא שוגר ב-47' לארץ-ישראל בשליחות המחתרת ותפקיד שיילוק נותר בגדר חלום-חייו הלא ממומש. כשהתגייס לפלמ"ח, שלח אותו מפקדו, יגאל אלון, לצ'יזבטרון. כשנבחן שם עם שייקספיר בערבית, החבר'ה התפוצצו מצחוק. כך החלה דרך החתחתים של אליאס השחקן.
הוא עבר לשרת במודיעין, שם הומלץ לצל"ש שמעולם לא הגיע אליו. המשך העבודה שם כאזרח, בשוך הקרבות, זיכה אותו בפרס שלא היה שני לו. זאת כשבמודיעין הכיר את יהודית, רעייתו הצברית, בת למשפחה ממזרח אירופה. נכונותה לסייע לעולה החדש להתכונן לבחינה להצגה הפכה לסיפור-אהבה רב שנים. הם היו הורים לסנונית, מאפרת במקצועה וסיני, עורך-דין.
התיאטראות בישראל הצעירה לא בדיוק המתינו לשחקן בעל המבטא המזרחי הכבד. אמנם הוא התקבל לקאמרי בהתערבות הסופר יהודה בורלא וההתחלה בישרה טובות כשלוהק לתפקיד ז'ילדרה כחול הזקן בהצגת "ז'אן ד'ארק" ומיד אחריו הופנו אליו הזרקורים כששיחק את המואזין בהצגת "תעלולי נאסר א-דין", ברם, תשואות הקהל לא מילטו אותו מפיטורין.
בצר לו, הוא היה מוכן להתקבל להבימה כ…עוזר תאורן. "מכיוון שידעו שאני שחקן, שיתפו אותי כסטטיסט בהצגת "המרד על הקיין", הוא שחזר. "שעתיים ישבתי בהצגה על הבמה ויעני שיחקתי אחד שרשם פרוטוקול בלי להוציא מילה מהפה. אבל לא בזבזתי את הזמן כשבמהלך ההצגה כתבתי תסכיתים בערבית".
"לא היה לי קל בתסכיתים ההם בקול ישראל", הוסיף. "נפלתי שם בין הכיסאות, כשלא נשמעתי להם מספיק ערבי. כי בתיאטרון דאז, שבמהותו היה בעיקר רוסי, התייחסו אלי כמי שהגיע מפלנטה אחרת ושאלו אותי שאלות מטופשות כמו 'איך באת מבגדד, על חמור?"
לא התקוממת? – שאלתיו.
"אני לא מהכועסים", ענה. "אפילו לא נלחמתי. חשבתי ששחקנים שהועדפו עלי באמת היו יותר טובים ממני ויצאתי לביים במגזר הערבי, אחר כך גם הצגות בבתי-סוהר. לא תאמין, אבל עד עזה הגעתי כדי לביים את 'רומיאו ויוליה'. כשזה לא הספיק וואללה תהיתי מניין תבוא הפרנסה, הייתי יוצא לשטח עם אחי, מהנדס החשמל. דפקתי שם צינורות והכנסתי חוטים – והלב בכה. כי מה לי, מי ששיחק את פאוסט ולעבודה הזאת".
ב-57' הוא יצא ללימודי תיאטרון בפריז, כשבין מוריו היו ז'אן-לואי בארו ומרסל מארסו. בעיר האורות הרקיעו חלומותיו שחקים. אבל כשהוצע לו להישאר שם, הגיב הציוני שבו קצרות ב"ישראל מחכה לי". כמה "מחכה"? – המציאות טפחה על פניו עד שב-66' תפקיד האב הדומע ב"הילד מעבר לרחוב" פתח בפניו ואת שערי הקולנוע הישראלי. "אז הרגשתי כאילו שהוציאו אותי מתוך האדמה", סח נוגות.
הופעתו כמושיקו הדייג בסרט "קזבלן" הייתה משיאיו. "זה היה תפקיד פנטסטי, ישר מהעם, של איש פשוט עם הרבה חוכמת חיים", ציין.
לעומת גיחותיו לקולנוע, הקריירה הבימתית שלו הייתה החמצה – ולא באשמתו. בין השאר גילם את אברהם אבינו לצד שושנה דמארי שכיכבה שם כשרה ואת זורבה בהפקה קצרת ימים בתיאטרון-שוליים.
באביב 96' דומה היה שבאה הגאולה לקריירה הלא ממומשת של אליאס. זאת, כשלאחר הרבה זמן קרא לו הקאמרי לדגל כדי לשחק בהצגת "תיקון חצות" מאת רמי דנון ואמנון לוי את חכם עטיה, מעין פרפראזה על דמותו של הרב עובדיה יוסף. "אולי עכשיו" קיווה. אבל התאכזב כשההצגה לא נהייתה להיט ו"הציעו לי תפקידונים שאני מתבייש לספר עליהם".
ב-2002 הוענק לו פרס אופיר על מפעל חיים וכעבור שנה קיבל את הפרס כשחקן הראשי הטוב ביותר על הופעתו הבלתי נשכחת כסאלח בסרטו של רענן אלכסנדרוביץ', "מסעות ג'יימס בארץ הקודש". למיטב זכרוני, היוזמה לקרוא לאוסקר הישראלי על שמו של שייקה אופיר הייתה של אריה אליאס.
כשלא שיחק, צייר. עשר שנים לפני מותו התרפק על ילדותו ועל נעוריו בספרו "דבש תמרים", שהסיפורים מלווים באיוריו. ברם, יותר מכל רצה לשחק; גם כשהתקרב ל-90. "עיוני", אמר לי. "אם יקראו לי, אבוא".
"אינני שש לקראת הטוב ואינני מתייאש לקראת הרע", ציטט את זורבה. "מה אכפת לי אם אני מלך או סנדלר. מה שחשוב הוא אם אני חי או מת. דברים רבים עשיתי בחיי, אבל אני לא חושב שזה מספיק. אנשים כמוני צריכים לחיות אלף שנים".
