"נאומו של טראמפ אתמול (שני) שבר הרבה מהמוסכמות של טקסי ההשבעה האמריקאיים", קובע פרופ' גיל טרוי. "במקום נאום חזוני ופואטי המתמקד באחדות לאומית, כמקובל בטקסים אלה, טראמפ בחר להציג נאום בסגנון 'מצב האומה' (State of the Union, נאום שנתי שנשיא ארה"ב מוסר בפני הקונגרס ובו הוא סוקר את מצב המדינה ומציג את תוכניותיו לשנה הקרובה – ג'.ט.).
הוא הציג תוכנית פעולה מפורטת ונוקבת, שכללה התחייבות למאבק בהגירה הבלתי חוקית, ביטול תוכניות הגיוון והשוויון בממשל הפדרלי, ודחיית האג'נדה הסביבתית של ממשל ביידן. בצעד חסר תקדים, הוא עשה זאת בנוכחות הנשיא היוצא, וחרג מהמסורת גם כשדן בנושאי חוץ – שבדרך כלל נעדרים מנאומי השבעה – כמו המכסים על סחורות חוץ, תעלת פנמה, וסוגיית החטופים הישראלים.
פרופסור גיל טרוי, חוקר בכיר של היסטוריה צפון-אמריקאית באוניברסיטת מקגיל הקנדית, שעשה את כלל לימודיו האקדמאיים באוניברסיטת הרווארד, ומחברם של 8 ספרים על הנשיאות האמריקאית ו5 על ציונות. טרוי, משמש כיושב ראש ועדת החינוך הבינלאומית של פרויקט "תגלית" ונכלל ברשימת 100 האנשים המשפיעים ביותר על החיים היהודיים של כתב העת "אלגמיינר". טרוי מוכר לצופי CNN כפרשן קבוע בסדרות תיעודיות, ומתגורר בירושלים עם משפחתו, לצד היותו חוקר בכיר במכון למדיניות העם היהודי (JPPI).
טראמפ שבר שיא נוסף כשנשא את הנאום הארוך ביותר בהיסטוריה המודרנית של נאומי ההשבעה. לא זו בלבד, מדגיש טרוי " למעשה טראמפ נשא שני נאומים – את הנאום הרשמי ונאום נוסף ב"היכל השחרור" (Emancipation Hall, ע"ש שחרור העבדים בארה"ב)". בנאום השני חשף טראמפ כי אשתו וסגנו, ג'.די. וואנס, מנעו ממנו להזכיר בנאום הרשמי את 'אסירי ה-6 בינואר' – אלה שתקפו את הקפיטול לאחר הפסדו בבחירות הקודמות. מכאן, סבור טרוי כי "טראמפ עשה כמיטב יכולתו להיות ממלכתי", ולכן לא כלל נושא מפלג זה, אלא שגם לטראמפ יש גבול, ואין מה לעשות – הסגנון שלו הוא כזה שמתנגח ביריביו, כולל בטקס ממלכתי.
על גבול שתי השכונות: הילד מקווינס הטייקון ממנהטן
"טראמפ מציג דמות כפולה מרתקת", מסביר טרוי. "מצד אחד יש את 'טראמפ מקווינס' – הדמות העממית שמספרת סיפורים ומבדרת את הקהל, ומצד שני את 'טראמפ ממנהטן' – איש העסקים בחליפה שיודע למופת כיצד להשיג, להקים ולקדם אינספור פרויקטים, ובלשונו "to close the deal""." לדברי טרוי, כשטראמפ מבקר את האליטה, וגורם לתומכיו להזדהות איתו כי הם מזדהה איתם, "זה מגיע ממקום כנה. טראמפ תמיד הרגיש כאאוטסיידר, ילד מקווינס שמנסה להשתייך לעילית של מנהטן. זה מה שנותן לו את האינסטינקט המיוחד להבין את תחושות האמריקאי הממוצע." טרוי יכול להבין את התחושה של טראמפ, כי אמנם הוא לא נשיא ארה"ב -לבנתיים- אך גם הוא גדל בקווינס, ומבין את תחושת ה"אוטסיידריות" של טראמפ.
טראמפ ממשיך לשבור מסורות
"טראמפ שבר את המסורת של נאומי השבעה מאחדים", מסביר טרוי. "הנאום שטראמפ מסר אתמול, היה שונה מאוד מהנאומים ההיסטוריים כמו של תומאס ג'פרסון ב-1801 שאמר 'כולנו רפובליקנים, כולנו פדרליסטים', או של לינקולן שדיבר על 'חסד וצדקה לכל' ("With malice toward none with charity for all” "). במקום זאת, טראמפ בחר לתקוף את מדיניות ביידן בנוכחותו של ביידן והאריס." עם זאת, טרוי מציין שהנאום היה מתון יותר מנאום ה-'American Carnage' המפורסם של טראמפ ב-2017" (בה תיאר טראמפ את אמריקה במשבר עמוק, וביקר את הממסד הפוליטי בצורה משתלחת, המאשימה את המפלגה הדמוקרטית בכך- ג'.ט.).
"גם ביידן לא הצטיין בלהיות האיש המאחד"
אמנם טראמפ לא מצטיין בלהיות אדם מאחד, אבל לא בטוח שהוא חריג במיוחד בנוף הנשיאים. "מעניין שהנרטיב של ביידן הוא כ'מאחד האומה', והנשיא הממלכתי האחרון", אומר טרוי. סוף-סוף, "למרות תדמיתו כאיש של פשרות והתיימרותו להיות הנשיא המאחד האחרון לפני עידן טראמפ, גם הוא תרם לפילוג", מציין טרוי. הדוגמה הבולטת לכך היא כשהשווה את חוקי ההצבעה החדשים של הרפובליקנים ל'Jim Crow 2.0' – השוואה מקוממת במיוחד, שמתייחסת לחוקי ההפרדה הגזעית האכזריים שהיו נהוגים בדרום ארצות הברית עד שנות ה-60. הסנאטור דן סאליבן, הצביע על הצביעות בהאשמה זו, כשהראה שדווקא במדינות דמוקרטיות יש הגבלות רבות יותר על הצבעה מאשר במדינות רפובליקניות. אמנם ביידן השמיע את ההשוואה המקוממת הזו בחיוך, אבל לדברי טרוי, 'זה עדיין יצר פילוג עמוק, רק בעטיפה מעודנת יותר מזו של טראמפ'".
רגע החטופים כרגע מאחד
למרות הפילוג שנכח בנאומו של טראמפ, היה גם רגע מיוחד ושונה- "הרגע המרגש ביותר בטקס היה כשטראמפ הזכיר את החטופים", מספר טרוי. "זה היה הרגע היחיד שבו כל הנוכחים, כולל קמלה האריס, קמו על רגליהם ומחאו כפיים. מעניין שטראמפ לא הרגיש צורך לציין שמדובר בחטופים הישראלים – כולם ידעו במי מדובר. זה מסמל את העומק של הטרגדיה שלנו בתודעה האמריקאית."
בקהל המוזמן וקשרי הון שלטון
"התופעה המפתיעה ביותר הייתה בהרכב הקהל", אומר טרוי. "במקום המסורת של מנהיגי המדינה ומשפחותיהם, ראינו בשורות הראשונות את ג'ף בזוס, אילון מאסק ומירי אדלסון. "היחס בין נשיאים לבעלי הון תמיד היה מורכב", אומר טרוי. "כפי שאחי, ד"ר טבי טרוי, כתב בספרו החדש "הכוח והכסף" ( 'The Power and the Money') , קיים מתח מתמיד בין נשיאים למנכ"לים רבי עוצמה – שניהם, גדולים מהחיים, אוחזים בכוח ובמנהיגות, לצד חשש וחשד אחד מהשני, המשולב עם כבוד זה לזה." טבי טרוי, לשעבר סגן שר הבריאות בממשל בוש הבן ובכיר במכון המדיניות הדו-מפלגתי, מראה גם בספרו כי "בניגוד לתפיסה המקובלת שהרפובליקנים תמיד היו בעד תאגידים בגלל אהבתם לכסף, המציאות מורכבת יותר – הרפובליקנים היו דווקא אמביוולנטיים כלפי התאגידים הגדולים", מסביר גיל טרוי, כפי שגם עם טראמפ רואים שהוא לא מתכנן להיות לטובת התאגידים, באופן כזה או אחר. "לכן, מעניין במיוחד שטראמפ בחר להושיב בשורות הראשונות של טקס ההשבעה את ג'ף בזוס, אילון מאסק ומירי אדלסון. זה מסר ברור: טראמפ מאמין שהיזמים הגדולים, ולא הפוליטיקאים מחטטי המסדרונות, הם אלה שיהפכו את אמריקה לאדירה בשנית".
לאורם של הנשיאים הגדולים
"טראמפ מנסה למקם את עצמו בשרשרת של מנהיגים רפובליקנים חזקים שהובילו מהפכים", מסביר טרוי. "הוא החזיר את שמו של מקינלי למקום של כבוד, לא במקרה – שניהם אנשי עסקים ממולחים וקשוחים. הוא משווה את עצמו לטדי רוזוולט, הרפובליקני הכריזמטי והמחוספס, ולרונלד רייגן, שנתפס כמי שהציל את אמריקה מתקופת החולשה של קרטר – בדיוק כפי שטראמפ רואה את עצמו כמציל מביידן."
"ההשוואות האלה אינן מקריות", ממשיך טרוי. "טראמפ בחר להישבע על התנ"ך של לינקולן, הנשיא האהוב ביותר בהיסטוריה האמריקאית, ומדגיש את הדמיון בינו לבין רייגן – למשל בעסקת החטופים שביצע סמוך לכניסתו לתפקיד. המסר ברור: כמו רייגן, גם אני -טראמפ- מעביר את ארה"ב מאפילה לאורה, משעבוד לגאולה."
הדברים באים לידי ביטוי גם בעיצוב חדר הנשיא, "החדר הסגלגל". "טראמפ הסיר את תמונתו של פרנקלין רוזוולט שביידן הכניס לשם בכהונתו עד כה, ובמקומה תלה -טראמפ- תמונות של אנדרו ג'קסון ואברהם לינקולן, לצד שטיח מתקופת רייגן", מציין טרוי. "זה מזכיר את רייגן עצמו, שבחר לתלות בחדר הסגלגל תמונה של קלווין קולידג', הנשיא ה-30 של ארה"ב- דמות שנחשבה לכישלון בעיני הדמוקרטים, אך הייתה גיבור בעיני רייגן בשל אמונתו בצמצום כוח השלטון."
"מעניין במיוחד", מוסיף טרוי, "הוא המקרה של ג'קסון. האליטה האקדמית שנאה אותו עד כדי כך שהתנהל ויכוח האם להעניק לו דוקטורט לשם כבוד מהרווארד. טראמפ מזדהה עם דמות זו של המורד באליטות, למרות שכיום ג'קסון נתון בביקורת חריפה בשל יחסו ליליידים האמריקאים. זה מראה שטראמפ מחפש דווקא את הדמויות השנויות במחלוקת, אלה שהטילו אימה על הממסד."
המימד הדתי והפוליטי
"מעניין לראות את טראמפ, שידוע כאדם לא דתי במיוחד, מייחס את הישרדותו מניסיונות התנקשות להתערבות אלוהית – "האל הציל אותי, כדי שאציל את ארה"ב", כדברי טראמפ- ומדגיש שאמריקה זקוקה לאלוהים," מנתח טרוי. "זה פחות עניין תיאולוגי ויותר מהלך פוליטי חכם – חלק ממתקפתו על ה'ווקיזם' והתייצבות לצד המאמינים. בנוסף, אמירה שכזו משתלבת במסורת ארוכה של הדת האזרחית האמריקאית (civil religion), שבה לאבות המייסדים היה יחס אמביוולנטי ומודע לאלוהים. טרוי מזכיר שב-1953, הנשיא אייזנהאואר, שלא היה אדם דתי במיוחד, הוסיף תפילה לטקס ההשבעה כחלק מחיזוק אותה ה"דת האזרחית" האמריקאית. לדברי טרוי, "האירוניה בשימוש הדתי של טראמפ היא פחות עניין תיאולוגי ויותר פסיכולוגי – זו חלק מהדמגוגיה של טראמפ, שרואה את עצמו כגדול מהחיים. הוא עושה זאת עוד לפני הטקס כי זה עובד לו פוליטית, במיוחד בהתנגדות לווקיזם ובהתייצבות לצד המאמינים נגד מבקריהם."
היחס לקהילה האפרו-אמריקאית והספרדית
"טראמפ ניסה להציג גישה כוללנית יותר הפעם," אומר טרוי. "הוא הזכיר את מרטין לותר קינג והדגיש את חשיבות הערכת אדם לפי תוכן אופיו ומרצו, ולא צבע העור", לצד תודתו למהגרים מארצות ספרד ולאפרו-אמריקאים בנאומו. מעניין לראות", מציין טרוי, "כיצד דמותו של מרטין לותר קינג הפכה לסמל שחוצה זהות פוליטית – הוא כבר לא בבעלות של מפלגה אחת, והמחיר של זה הוא שמנהיגים פוליטיים יכולים להשתמש במורשתו כראות עיניהם. עם זאת", מדגיש טרוי, "ספק אם קינג עצמו היה מקבל את טראמפ. הקהילה השחורה ברובה עדיין מתנגדת לו בחריפות, כחלק ממה שמכונה 'Trump derangement syndrome' (תופעה המתייחסת לשנאה אובססיבית כלפי טראמפ שמובילה לתגובות קיצוניות ולא רציונליות בכל הקשר אליו – ג'.ט.), ובתו של קינג אף נשאה נאום נגדו ביום המציין את מורשת אביה."
"הייעוד הגלוי" וחזון אמריקה
בניתוח לנאומו של טראמפ, הדגיש הוושינגטון-פוסט את השימוש של טראמפ במושג 'הייעוד הגלוי'(Manifest Destiny) – תפיסה מהמאה ה-19 ששימשה להצדקת התפשטות ארצות הברית. העיתון הצביע על כך שטראמפ השתמש במונח זה בעת שהציג סדרת תוכניות התפשטות: השתלטות על תעלת פנמה, שינוי שם מפרץ מקסיקו ל'מפרץ אמריקה', החזרת שמו של הר דנאלי ל'הר מקינלי', והנפת דגל אמריקאי על מאדים." בתגובה לכך, לדברי טרוי, "אמנם מדובר במושג שנוי במחלוקת מהמאה ה-19, אבל אי אפשר להתעלם מתפקידו בבניית אמריקה הליברלית והגדולה. כשטראמפ מדבר על תוכניות כמו השתלטות על תעלת פנמה או שינוי שם מפרץ מקסיקו, הוא מנסה להציג את אמריקה כתקיפה וחזקה, בניגוד לתדמיתה -בעיני טראמפ- תחת ביידן".
צווים נשיאותיים והתחלה חדשה
ביומו הראשון של טראמפ, העביר הנשיא הטרי כ-100 צווים נשיאותיים, דבר שזכה לכותרות רבות בתקשורת. " צווים נשיאותיים הם מנגנון הקיים במסורת האמריקאית עוד מימי ג'ורג' וושינגטון, ומעוגנת בחוקה שלה", מסביר טרוי. עם זאת, טרוי מציין כי "השימוש בצווים נשיאותיים עבר מהפך בשנות ה-30 של המאה הקודמת, כשפרנקלין רוזוולט חתם על יותר מ-3,000 צווים – שיא שלא נשבר עד היום". טרוי מצביע על שינוי נוסף שהתרחש סביב מנגנון הצווים הנשיאותיים: "ב-40 השנים האחרונות, כולל בתקופת אובמה, הצווים הפכו יותר ויותר לכלי להגברת כוח הנשיאות ול'מסלול עוקף קונגרס'". משכך, טראמפ הוא לא היחיד שמנצל מנגנון זה עבור קידום המדיניות שלו. ברם, המייחד את טראמפ הוא כמות הצווים שביצע כבר ביומו הראשון.
טראמפ חתם על כ-100 צווים נשיאותיים ביומו הראשון, מספר משמעותי, אם כי פחות ממה שתיכנן בהצהרותיו לעשות, כך שגם טראמפ, בצורה כזו או אחרת, לא עושה במנגנון שימוש מופרז. מכל מקום, "המסר שטראמפ מעביר במעשים אלה ברור: ארבע השנים של ביידן היו אנומליה, וכעת הוא חוזר להשלים את העבודה שהתחיל בכהונתו הקודמת." לדברי טרוי, " כפי שנכתב היום בוושיגנטון פוסט, ההיסטריה סביב כל הכרזה של טראמפ דווקא שירתה אותו פוליטית – במקום להקשיב לדאגות האמריקאים, הדמוקרטים בזבזו את זמנם בתגובות להתבטאויותיו". כלומר, מעשיו של טראמפ כבר ביומו הראשון, משרתים אותו מהימנה, שעה שהם שוב מחזירים את תשומת הלב והעיסוק בנשיא החדש.
מלחמת תרבות
"גם בתחום התרבות ראינו שינוי משמעותי", מציין טרוי. "בניגוד להשבעה הקודמת של ביידן, שם הופיעו כוכבי על כמו ביונסה וליידי גאגא, הפעם המופעים המוזיקליים היו יותר בסגנון קאנטרי. אם בפעם הקודמת זה היה כוכבי התרבות שסירבו להגיע, הפעם נראה שטראמפ עצמו לא מעוניין להזדהות עם סוג מסוים של אמנים. זה חלק ממלחמת תרבות שמתרחשת כעת באמריקה – הוא מעדיף גיבורי תרבות שמייצגים את עולמו, לא את מה שהוא מכנה 'האליטה המפונפנת'".
"האמביוולנטיות שלי כלפי הטקס מורכבת", מסכם טרוי. "מצד אחד, אני שמח שקמלה האריס והצוות שלה לא זכו – זה היה רע מאוד לישראל. מצד שני, כמי שתמך תמיד בהתנהגות דיפלומטית, נאותה ומוסרית, טראמפ לא עמד בציפיות. עם זאת, יתכן שבעוד כמה שנים נראה בזה את הרגע שבו הוצבה אג'נדה חדשה לחלוטין באמריקה".
"בסופו של דבר", חותם טרוי, "צריך להבין שטראמפ מסמל שינוי עמוק באמריקה. הוא אולי לא מייצג את המסורת הנשיאותית הקלאסית, אבל הוא בהחלט מבין את רוח התקופה ואת תחושות האמריקאי הממוצע. זה מה שהופך אותו לתופעה פוליטית כה משמעותית".
