"אח שלי טייס, אל תגידו לו כלום". זאת היתה הבקשה היחידה של שרון (השם בדוי, כמו שאר השמות בכתבה) מהצוות שטיפל בו במסירות במסוק הפינוי, רגע אחרי שנפצע קשה בקרב ברצועה. בחוץ נשמעה המולת המלחמה. ירי, פיצוצים, זריקת רימונים. היד שלו שתתה דם. הרגל שסועה, מאוחר יותר תיקטע. אבל לשרון, שנלחם באותה עת על חייו, היה חשוב שאחיו התאום דוד, טייס בחיל האוויר, לא ישמע על מצבו במקרה מחבריו המחלצים.
חילוץ תחת אש: תיעוד מיוחד מפינוי פצועים מאזור הלחימה על ידי מסוקי חילוץ ולוחמי יחידה 669 // דובר צה"ל
אחרי 20 דקות באוויר שרון הגיע לבית החולים. בני משפחתו קיבלו את ההודעה מהגורמים הצבאיים והגיעו מייד. זמן קצר מאוחר יותר יגלה דוד שהוא מכיר היטב את הצוות שהציל את אחיו התאום. עם הטכנאי המוטס (מיל'), רנ"ג נדב, אפילו מילא כוננות שבוע וחצי לפני הפציעה של שרון. ועכשיו נדב הוא שהציל את חיי אחיו.
חודשים אחרי אותה פציעה דרמטית, שרון מגיע לביקור בטייסת 118, הטייסת של נדב ודוד. רעש מסוק חורך את האוויר מעלינו, מביא איתו פרפורים בלב בתהייה אם הוא טס ליעד אויב, אם לאימונים, או אם הוא מוביל בבטנו, חלילה, פצועים מהשטח היישר לבתי החולים.
מראה מטורף עם האלונקות
שרון מסתכל סביבו נפעם. "איזו תחושה מוזרה", הוא מדגיש את המילה האחרונה. "הכל נראה נורמטיבי בבסיס הזה. שבילים, מכוניות, שמיים נקיים. אבל מכאן יצאו האנשים שהצילו לי ולחברים שלי את החיים. לא הרבה אנשים זוכים לפגוש את האנשים שהצילו אותם".
הוא הגיע לכאן מהוסס. את הרגל הקטועה שהמלחמה לקחה, מחליף עכשיו קב זמני, ושרון מתאמן עדיין על הליכה יציבה. בעוד רגע יפגוש את נדב שהציל את חייו. וכשהם עומדים סוף־סוף זה מול זה, הם לא לוחצים ידיים, ובמקום זאת ממלמלים שלום מבויש, עם מבט מהוסס בעיניים. שני לוחמים שבליבם מתחוללת דרמה גדולה, שאותה הם מתקשים לפרק למילים.
נדב, איש מילואים בן 51, בוחן את מצבו של שרון במבט דואג. הוא פינה לא מעט פצועים במלחמה הנוכחית, הארוכה. אבל בעשרות השנים שבהן הוא משרת כטכנאי מוסק, הוא הקפיד שלא לשמור על קשר עם הפצועים שפינה.
"אני חייב להגן על הנפש שלי, ולא להיקשר לפצוע", הוא חוזר ומסביר. "בסופו של דבר, המשימה היא לפנות פצועים. אני רואה אותם במצבים הכי קשים שלהם וחייב לדמיין אותם ניצלים. אם לא הייתי משרת עם אחיו של שרון לא הייתי מסוגל להגיע גם למפגש הזה. אבל עכשיו", הוא לוקח נשימה עמוקה, "עכשיו אני רואה את שרון מחייך וצוחק, למרות הפציעה. וזה מרגיע".
דוד הוא טייס בקבע בדרגת סרן. שרון לוחם בפלחה"ן של חטיבה 646, בדרגת רס"ל (מיל'). תאומים בני 24 עם הומור משותף וחלומות לחיים. מתחילת המלחמה שניהם היו בלחימה. עד הפציעה. זה קרה ב־23 בדצמבר 2023, כששרון נכנס עם הצוות שלו לבניין באחת השכונות בעזה.
"אני זוכר שראיתי פיר מנהרה מאחורי אחת הדלתות, ואז היה פיצוץ. שני חברים שלי שהיו אנשים מאוד טובים, רס"ל אליסף שושן ז"ל ורס"ל אוהד אשור ז"ל, נהרגו במקום. רגע לפני שאליסף נהרג הוא הציל את החיים של חבר לצוות. אני עפתי לתוך חדר אחר, שמעתי צפצופים באוזניים וראיתי המון אדום ושחור".
"אני מרים את הראש ורואה את רגל שמאל שלי קטועה מתחת לברך. מנסה להזיז את יד שמאל, והיא לא עובדת. צועק לחובש, ומאבד את ההכרה לזמן קצר. היום אני יודע שהגיעו לטפל בי, אבל הדבר הבא שאני זוכר הוא שאני ליד הכניסה לבניין, מנסה להזיז את הרגל ולא מצליח. כמה רגעים אחר כך מתחיל קרב יריות עם המחבלים, שכלל גם זריקת רימונים. שם אני נפגע מעוד כדור בגב".
"הכנתי את עצמי לגרוע מכל"
הוא מלטף את רגלו הפצועה בעדינות. "הייתי כולי פצוע, אבל לא הרגשתי את הכאב בזכות האדרנלין. ואז פינו אותי. זה מראה מטורף, של מסוק נוחת באמצע השטח ומטפלים שרצים עם האלונקות. והדבר הראשון שעלה לי לראש היה דוד. כל השירות שלי חלמתי לעלות עם אחי ליסעור. אבל הדבר האחרון שרציתי באותו רגע היה שהוא יהיה במשימה וישמע שנפצעתי. הספקתי לבקש שלא יספרו לו, ואז הרדימו אותי".
דוד היה בכלל באותה שבת בבית, ובשעות אחר הצהריים שמע על אירוע בחטיבה שבה משרת אחיו. "אני מתקשר לטייסת ושואל אם היתה הזנקה, ואומרים לי שלא יודעים לאן. אמרתי לעצמי שסיכוי נמוך שאחי נפצע. אתה אף פעם לא חושב שאירועים כאלה יקרו קרוב אליך. אבל אז ההורים שלי הודיעו שהוא נפצע, ורצנו לבית החולים. הגעתי אחרי שהוא יצא מסכנת חיים. פגשנו אותו על מיטה, מורדם ומונשם, בלי רגל, והבנו שיש לו הליך שיקום ארוך.
"כשהיינו בבית החולים כתבו לי שהחבר'ה שלי מהטייסת פינו אותו, וזה נתן לי תחושת ביטחון. היה לי חשוב להתקשר אליהם ולהגיד להם תודה. אני יודע שזה לא היה אירוע קיצוני, הרי זה מה שאנחנו עושים יום־יום, מפנים פצועים. אבל זה היה אירוע שבו אח שלי נפצע, וזה קיצוני עבורי".
נדב גומע את סיפוריהם בשקיקה. הוא כבר סיים את חובתו להתגייס למילואים, אבל ממשיך להתנדב בטייסת, ובמלחמה הנוכחית נמצא בה כמעט שלוש פעמים בשבוע. אבל את אותו אירוע הוא זוכר לפרטי־פרטים. את הנחיתה בשטח המאובק, את המראה של עזה המופגזת, את סדר הכנסת הפצועים לתוך המסוק.
"אני מכין את עצמי לגרוע מכל, משכיב פצוע אחד משמאל, השני לידו", הוא מסמן בידיו את מיקום הפצועים במסוק. "היה קר, וחורף, וכל הפצועים שוכבים לפניי, ואני משתדל לא להסתכל על הפנים שלהם, כאמור כדי לא להיקשר. יש לי ילד בגיל הזה, ואני לא יכול לחשוב על זה עכשיו אלא חייב להתמקד במשימה. מלבד רעש המנוע יש שקט במסוק, וריח של דם.
"אנחנו, המכונאים המוטסים, עוזרים לצוות הרפואי מאחור, אז אחד המטפלים מבקש ממני לתת מנת דם לאחד הפצועים. אתה רואה את הפצעים שלו, וכולו שחור מפיח ואדום מדם. אני נותן לו עירוי דם. גומר שקית, ועוד שקית, ועוד שקית. עד שהגענו לבית החולים הוא קיבל שלוש מנות דם. רק כשאני חוזר לטייסת אומרים לי שאחד הפצועים הוא אח של דוד. לקח לי רגע להבין שמדובר בבחור שאני טיפלתי בו.
תחושה אחרת בהזנקות
"זה תפס אותי לא מוכן", יאמר בקול שקט, מבטו מושפל. "אמרתי לעצמי שאשלח לדוד הודעה, לשמוע מה שלומו. זה לקח לי שלוש שעות. היה לי כל כך קשה לכתוב לו. הרי זה אחיו התאום. והוא כל כך דאג לו, ופתאום זה קורה. כתבתי לו שאני מאחל לאחיו החלמה מהירה ומקווה שהם בסדר".
שרון היה מורדם במשך כשבוע וחצי, שבמהלכם בני משפחתו לא זזו ממיטתו. עבר ניתוחים מצילי חיים, קטיעה של רגל שמאל וקיבוע של היד שנשברה. דוד שהה לצידו והיה מגיע לטייסת לעיתים רחוקות, עד שסיים את ההכשרה.
עכשיו שלושתם כאן, בטייסת, יושבים סביב שולחן קטן וצוחקים על המזגן ועל הגיבורים של המלחמה – הטכנאים המוסקים, הרופאים, החיילים. המפגש הזה, הלא שגרתי עבורם, מעניק להם עוד נקודת מבט על החיים. שעתיים לתוך השיחה אפילו נדב מרגיש נינוח יותר, ובתום המפגש הוא נפרד משרון בחום.
דוד מספר שהעבודה שלו השתנתה בעקבות הפציעה של אחיו. "לכל ההזנקות עכשיו יש תחושה אחרת. אתה יודע שהפצוע מגיע לבית החולים, ועכשיו הולכים להתקשר למשפחה, והוא נכנס לניתוח, והחיים שלו הולכים להשתנות. דברים שלפני כן לא הרשיתי לעצמי לחשוב עליהם".
"יש לא מעט אנשים שאני צריך להודות להם על הטיפול בי", חוזר שרון שוב ושוב. "גם אני לא באמת תפסתי עד כמה הפעילות של החבר'ה מחיל האוויר חשובה. לפעמים הם מפנים מישהו חצי מת, ולא יודעים אחר כך שהם הצילו לו את החיים. כל צוות המטוס מתכנס לטיפול הזה, ואלה אנשים שלא מקבלים את ההכרה ואת התודה שמגיעה להם.
"וגם הפצועים צריכים לקבל יותר הכרה מהחברה. אני קטוע רגל, שלומד להכיר מחדש את העולם, עם פציעה נראית לעין. אבל יש חבר'ה עם פציעות 'שקופות' כמו פגיעות ראש, פגיעה בעצבים או בנפש. וצריך לתת גם להם את הכלים להמשיך קדימה".
