שלוש בראש: ליברפול מסתכנת באיבוד כוכביה

מטעמי ניחוס, אוהדי ליברפול אולי לא יאהבו לקרוא את זה, אבל משבוע לשבוע זה נראה כאילו ששום כוח שבעולם לא יעצור את המכונה של ארנה סלוט בדרך לאליפות אנגליה. החששות הטבעיות והספקנות מהעזיבה של המנג`ר המצליח ביותר של המועדון בדור האחרון, יורגן קלופ, התחלפו כמעט באקסטזה ובאופוריה תקשורתית נוכח הביצועים של המנג`ר ההולנדי החדש, שניצח ב-23 מתוך 27 המשחקים הראשונים שלו. ליברפול צועדת בראש הטבלה בגאון עם פער ניכר על היריבות שלה, גם בכמות הנקודות ולא פחות באיכות המשחק. לכל זה צריך להוסיף את העובדה כי הקבוצה מוליכה את טבלת ליגת האלופות בפער ניכר אחרי שניצחה בכל ששת משחקיה.

ובמקרה שלפנינו אין ממש חוכמה שבדיעבד. נזכיר כי בערב פתיחת העונה לא רבים שמו את ליברפול בטופ שמונה של היבשת (גם בהתחשב בלוח המשחקים המאתגר שזימנו לה), ובסוכנויות ההימורים נחשבה רק לבעלת הסיכוי השלישי בטיבו לזכות באליפות אחרי מנצ`סטר סיטי של פפ גווארדיולה וארסנל של מיקל ארטטה שהתכתשו על הכתר בשנתיים האחרונות והיום רואות את ליברפול משקיפה מעליהן. אם נתחשב גם בעונה הארוכה ביותר אי פעם בכדורגל האירופי, הרי שההצלחה של האדומים היא באמת יוצאת דופן. נכון שכדורגל לפעמים יכול להיות משחק הפכפך וליברפול איבדה את ההובלה שהיתה לה בכריסמס כבר פעמיים בשנים האחרונות, אבל כמות התסריטים שיצביעו על אלופה אחרת בפרמיירליג העונה הולכים ומצטמקים.

לצד ההצלחה המסחררת של ליברפול העונה, הכדורגל התוסס ומעשה הקסמים התלת שבועי של מוחמד סלאח, אי אפשר לומר שהכל דופק כמו שצריך מאחורי הקלעים של אנפילד. עצם העבודה שהחל מהשבוע הפכו שלושה כוכבים שלה – מוחמד סלאח, טרנט אלכסנדר ארנולד ו-וירג`יל ואן דייק – לשחקנים חופשיים הרשאים לנהל מו"מ כל קבוצה אחרת, משום שהחוזה שלהם מסתיים בקיץ הקרוב, נע בין אדישות להפקרות ניהולית. יש שיגידו סוג של קמצנות ואחרים, המבקרים הגדולים, אפילו יאמרו שיש פה יד מכוונת מצד ההנהלה. למעשה, לצד המאבק על זכיה בכל ארבעת התארים, לליברפול נוסף אתגר חדש והוא לתמרן על שולחן המו"מ ולהשאיר את שלושת האסים עם החולצה האדומה.

לכל אחד מהשלושה יש סיפור אחר. על פניו נראה כי לוואן דייק יש את הסיכויים הטובים ביותר להישאר במועדון ולהאריך את החוזה. נכון, הוא לא הבלם שהיה כפסע מזכיה בכדור הזהב ב-2019, אבל עדיין אחד הטובים ביותר בפרמיירליג ובעולם כולו בתפקידו ומנהיג את חוליית ההגנה גם ב-2025. אלכסנדר ארנולד הוא נכס אדיר כמובן כמגן ימני התקפי, שאחראי כמו שני חבריו להצלחות הגדולות בשנים האחרונות. הבעיה היא שריאל מדריד מציעה לו חוזה כנראה גבוה יותר מליברפול ולאבד שחקן בית, כמו שקרה עם סטיב מקמנמן ומייקל אואן בעבר, לאלופת לאירופה, היא לא רק פגיעה מקצועית, אלא פגיעה לא קטנה באגו.

מוחמד סלאח הוא הסוגיה הכי בוערת כמובן. הכוכב הכי גדול של ליגה, שהפך לא מזמן למבקיע הרביעי הכי גדול במועדון, נמצא בכושר פשוט מפלצתי וכבש כבר 17 שערים ובישל 13 פעמים ב-18 הופעות בפרמיירליג. אם ימשיך בכושר המטורף הזה, הוא יעמיד בסיום העונה מספרים שאף שחקן אחר בהיסטוריה של הליגה לא חלם עליו. בשבועות האחרונים הסופרסטאר המצרי דואג להטיל צל גדול יותר על עתידו, כמה שנראה כמו צעד חכם של מו"מ. אחרי שכבר אמר שהוא "יותר בחוץ מאשר בפנים" באשר להמשך דרכו במועדון, אחרי המשחק מול ווסטהאם הוא ציין כי "אנחנו מאוד רחוקים מהגעה להסכם חדש בליברפול". וכל עוד ערב הסעודית בפתח, האיום ממש רחוק מלהיות מוסר.
,
ליברפול התמהמהה עם חידוש החוזה של סלאח בשנתיים האחרונות אולי מתוך מחשבה מובנת שבגיל 33, כאשר יסתיים החוזה שלו בקיץ הקרוב, הוא לא יהיה שווה את הכסף של החוזה הגדול הבא וידעך כפי שהביולוגיה הרבה פעמים עושה. ככול הידוע הוא משתכר כ-300 אלף פאונד בשבוע ועדיין אחד משלושת המשתכרים הגבוהים בפרמיירליג, אבל ברור שנוכח מה שהוא מציג מדי שבוע ברחבי הליגה מאפיל על עניין הגיל המתקדם ומאתגר את הנהלת הקבוצה שצריכה לחשב מסלול מחדש וכמובן נתונה ללחץ האוהדים ככול שהשערים והבישולים שלו מתגברים. 

גם אליסון בקר נמצא בעשור הרביעי לחייו, למרות ששוערים מאריכים חיים ספורטיבים. ובכל זאת רק בקיץ האחרון הודיעה ליברפול על סיכום רכישתו של גיאורגי מרמדשווילי, שוערה המצטיין של ולנסיה ונבחרת גאורגיה, שיצטרף לקבוצה האנגלית בתום העונה הנוכחית. במילים אחרות, ליברפול מראה לשוער הברזילאי שלה, אחד מאבני היסוד של הזכיה בליגת האלופות ב-2019 ובאליפות אנגליה ב-2020, את הדרך החוצה. יכול להיות שזה מה שעובר עכשיו בראש גם לסלאח ואן דייק וגם לטרנט, הנחשבים למרוויחים הבכירים בקבוצה. המשותף לכל אלה, שלהוציא תקופה קצרה כזו או אחרת, הם נחשבו ועדיין נחשבים לשחקנים מהטופ העולמי.

בשנים האחרונות הפכה ליברפול לאחת הקבוצות התחרותיות והמצליחות באנגליה למרות שהיא הוציאה הרבה פחות כסף מאשר היריבות האחרות דוגמת מנצ`סטר יונייטד, מנצ`סטר סיטי, ארסנל או צ`לסי. אם ניקח את העשור האחרון, אז לפי טרנספרמרקט נמצא כי הקבוצה הוציאה רק 418 מיליון יורו על שחקני רכש (אחרי ניקוי כל המכירות), לעומת כל היריבות האחרות שהוזכרו לעיל שהוציאו פי שתיים ואפילו פי שלוש ממנה בשוק ההעברות. נזכיר כי הקיץ למרות כל הלחצים להחתים קשר אחורי, רק שחקן אחד הגיע – אנריקו קייזה – שהוא בכלל שחקן התקפה בסכום פעוט של 13 מיליון יורו ובאופן כללי מתנהלת בצורה חסכונית ביותר, הרבה פעמים למורת רוחם של האוהדים.

גם בתחום של המשכורות ליברפול נמצאת הרחק מאחור. מבין 25 המרוויחים הגדולים של הפרמיירליג, לפי אתר קפאלוג`י, נגלה כי רק סלאח ו-ואן דייק נמצאים שם עם התותחים הכבדים. הבלם ההולנדי אפילו לא בטופ 15. למנצ`סטר סיטי יש לא פחות מ-10 נציגים שם, כאשר ליונייטד שישה ולארסנל חמישה. לצורך העניין אלכסנדר-ארנולד, שמרוויח 180 אלף פאונד בשבוע, לא נמנה על 30 המרוויחים הבכירים של הליגה, ומקדימים אותו שמות צנועים בהרבה כמו מייסון מאונט, ווסלי פופאנה, ג`ק גריליש או אפילו אנתוני הכושל.  

מה שמוביל למסקנה של ליברפול תחת הבעלים של ג`ון הנרי ממשיכה לנקוט במדיניות כלכלית מאוד מאוד מרוסנת, גם אם שווי הקבוצה גדל למימדים אדירים, במיוחד בעידן קלופ, והקבוצה ממשיכה לשחק בקביעות בליגת האלופות ונהנית מהסכומים הגדולים שמגיעים לה מזכויות השידור באנגליה. המדיניות הזו אולי לוותה עם הצלחות על כר הדשא, אבל כאשר יאזלו הסלאחים והוואן דייקים, לא בטוח שמישהו טוב יותר יגיע במקומם ויכול לשמור על יציבות והישגיות בטווח הארוך.

במילים אחרות, כדי לשחק במגרש של הגדולים ליברפול תצטרך לצאת מהקיבעון המחשבתי שבו היא שבויה ולהתחיל לשלם במזומן כדי לא לשלם אחר כך בריבית. אם אפשר להחליף מנג`ר מעולה אחד כמו קלופ במנג`ר מעולה אחר כמו סלוט זו לא ערובה לכך שאפשר להתנהל בדיוק אותו דבר ולצפות לאותה תוצאה כל שנה.