מאט ואמילי הם שני ג'יימס בונדים שמחליטים להיעלם מאויביהם ולהקים משפחה. 15 שנה אחר כך מחבואם מתגלה והם נאלצים להימלט, אגב צרורות של בדיחות שדופות שגורמות לצופה עצמו רצון להימלט.
מאט (ג'יימי פוקס) ואמילי (קמרון דיאז) הם סוכני CIA קשוחים ומוכשרים שחודרים (בין השאר) למסיבות בטירות מפוארות, גונבים מאנשים מרושעים מכשירים המיועדים להרס העולם, מרביצים תוך כדי כך ל־15 אנשים וקופצים במצנח אחד ממטוס מתרסק, אחרי שחיסלו עוד עשרה אנשים. בזמן שהם עושים את כל זה, כבדרך אגב הם מחליפים ביניהם משפטים שנונים.
אמילי מגלה למאט שהיא בהריון ממנו (הם מאוהבים), ואחרי ששניהם נחתו על האדמה בשלום, הם מחליטים לפרוש מעולם הביון ולחיות חיים רגילים. כדי שלא יטרידו אותם כל מיני נוקמים וגם ה־CIA, הם מסכמים ביניהם לחיות תחת הרדאר, בשמות בדויים, ולהמשיך להחליף ביניהם כל הזמן משפטים שנונים שאף אדם נורמלי לא משתמש בהם אבל ככה מצווה התסריט, שמתעקש להיות מצחיק וקול.
15 שנים חולפות. מאט ואמילי תושבי עיירה שקטה, חיים את הבורגנות הנינוחה. מאט, ככל שהבנתי, מוכר מצברים. אמילי, גם כן כמו שהבנתי, עובדת בעיצוב. יש להם בן ובת שחושבים שההורים שלהם משעממים, ובמיוחד הבת אנאליס המרדנית, שממש לא מסתדרת עם אמא ואבא, שמסתירים מהם כמובן את סוד עברם, במשפטים שנונים כמובן.
עד שאיכשהו העובדה שמאט ואמילי בחיים נחשפת ואויביהם הוותיקים, שמשוכנעים שמאט ואמילי מחזיקים אצלם את המכשיר להשמדת העולם, מתחילים לרדוף אחריהם והם נאלצים לברוח עם ילדיהם לטירתה של סבתא, גלן קלוז הנהדרת, בעצמה סוכנת ביון לשעבר. והשאר כבר סופר באלף סרטים דומים מאותה סוגה, שהם – כמו “חוזרים לעניינים" – סלט של ג'יימס בונד, "מת לחיות", "מקגייוור" ועוד.
אגב, שלושת האחרונים שהוזכרו, מינון ההומור ואיכותו היו מדויקים בהם וסיפקו הנאה רבה לצופים. לעומתם, על האדם שכתב את הוויצים והדאחקות המושמעים בלי הפסקה ב"חוזרים לעניינים" צריך לאסור לעולם את הכניסה לאולפן הפקות סרטים. “ייפי קא יי מאדר פאקר" נצחי בודד לא תמצאו בסרט. גם לא משהו שמתקרב לזה.
לעומת זאת, יש שם רק עוד ועוד התחכמויות שדופות שנשפכות על ראש הצופה בכמות שגורמת לבעלי העצבים הרוטטים יותר רצון – או יותר מדויק צורך קיומי – לשלטט לערוץ אחר. רק החובה המקצועית השאירה אותי במאמץ על הסרט, שגם – נודה על האמת – עלילתו לא ממריאה לשחקים, ובסופו לא ויתר התסריטאי על רצועת קיטש אמריקאי מחריד. בסופו כיביתי את מקלט הטלוויזיה בתחושת צער גדולה על שעה וחצי עגומות שבזבזתי בחיי.
