לא הכרתי את אנדועלם קבדה. לקח לי זמן עד שבכלל הצלחתי לבטא נכון את שמו המתנגן. אבל בחודשים האחרונים אנדו, כך קראו לו כולם, הפך לדמות הכי מדוברת אצלנו בבית. ביום שני השבוע זכיתי להשתתף בחנוכת מצפה אנדו, עם עוד כ־500 בני אדם, עירוניים וכפריים, חילונים ודתיים, אזרחים וחיילים, לבנים ושחורים, שנקבצו ובאו מצאלים, מקריית גת, מראשון לציון ומעפרה, כדי לזכור את אנדו.
הפעם הראשונה שבה ראיתי את שמו היתה בהודעה בטלגרם של עמית סגל. עמית פרסם שבבית האבלים של המשפחה בקריית גת אין די מנחמים שייתנו את הכבוד הראוי ללוחם הגיבור שמסר נפשו למעננו ונפל בקרב בחאן יונס. העברתי את ההודעה לאישי, שתוך כדי שירות מילואים עבר באותו היום בקריית גת. אריאל נכנס לנחם, ואף ראה שהקריאה של עמית עשתה את שלה ועם ישראל הגיע לחבק את משפחת קבדה. כמה שבועות אחר כך עודד, השלישי מבין ילדינו, תלמיד י"ב, אמר שהוא רוצה להנציח חייל שנפל, אבל דווקא כזה שלא הכיר קודם. הוא חלם על הקמת מצפה בעפרה שיסמל את החיבור בין חלקי העם. בסופו של דבר לא קל להיות שמיניסט, כאשר בשנתון שמעליך יש גיבורים הנלחמים כאריות, ועליך נגזר להיאבק באינטגרלים ובנגזרות.
שמו של אנדו עלה כאחת האפשרויות. עודד התחיל לדבר עם חבריו של אנדו, שהיו מוכי יגון על חברם הטוב שאבד. הם סיפרו לו שאנדו היה לא רק חבר טוב, אלא פשוט טוב. בחור עם לב זהב שתמיד נכון היה להתייצב לכל משימה קטנה כגדולה. מהעושים ולא מהמדברים. עם ביישנות וחיוך תמידי, עם שקט פנימי ונוכחות שמשרה שלווה. מים שקטים חודרים עמוק.
ביום הזיכרון לחללי צה"ל נסע עודד יחד עם שני חבריו מעפרה לחלקה הצבאית בבית העלמין בקריית גת. שם פגשו לראשונה את משפחתו של אנדו: הוריו יוסף וטלאנש, אחיו אלעד, שיראל, אלדנה ובסופקאט. ההורים התרגשו מהרעיון שבני נוער שלא הכירו את אנדו מבקשים להנציחו, והפרויקט יצא לדרך.
הובילו אותו צוות "ידי זהב" וצוות "נחשון". ידי זהב הוא צוות של בני נוער מעפרה שמתנדבים בפרויקטים שונים הכרוכים בעבודת כפיים ומרץ נעורים, בהובלת עלם החן עודד ארליך (גילוי נאות וכו' – י"א). צוות נחשון הוא גרעין בני עקיבא של חבריא ב' (בני הנוער הבוגרים) שעוסק בפעילות חינוכית וערכית. מרכזת אותו עלמת החן תמר רוגוב, בת להורים שעלו ארצה מבריה"מ לשעבר.
עולם אחד
אנדו נולד בשנת 2002 באתיופיה. כשהיה בן שלוש, ב־2005, יצאה המשפחה למסע גבורה בדרכה ארצה. כילד גדל בראשון לציון. בחטיבת הביניים ובתיכון למד במקווה ישראל. בנעוריו הוריו נפרדו, ואימו עברה לקריית גת. "הרושם הראשוני מאנדו הוא ביישנות", מספרים חבריו ממקווה ישראל – ליעד, טדסה, גטו ונועם, שהגיעו לחנוכת המצפה. "איתנו היה פחות ביישן. הוא לא נעלם בחבורה. הוא נוכח גם בלי להרעיש. היינו קוראים לו בפנימייה סנטה קלאוס, כי הוא לא יכול היה להגיד 'לא'. מפרגן כל הזמן, לכולם. כל יום אחרי הלימודים היינו הולכים לשבת בפיצוצייה, והוא היה קונה קולה לכולם. היה מספר אותנו במקלט. אם עכשיו עשרה אנשים יבואו ויבקשו להסתפר אצלו הוא יגיד כן, גם אם זה ישרוף לו יום שלם. גם בבית הספר וגם בצבא הוא היה כוכב, כולם היו מאוהבים בו. כיבוד ההורים שלו זה משהו מיוחד – הוא תמיד עזר לאימא שלו ותמך בה. אנדועלם באמהרית זה עולם אחד – הוא היה כל עולמה".
בתום לימודיו התגייס אנדו כלוחם להנדסה קרבית. הוא היה אמור להשתחרר בנובמבר 2023. במקום לצאת לחופשת שחרור מהשירות הסדיר הוא גויס מייד למילואים והמשיך לשרת באותו תפקיד חשוב.
כבר כשהפרויקט יצא לדרך, יצהר אבן־אש – שהיה מפקד פלוגת הצמ"ה של גדוד 603 המכונה "ציפורני חתול" – יצר קשר עם בני הנוער בעפרה. אנדו שימש כמפעיל D9 בפלוגה הזו. יצהר נרתם כדי לסייע בכל מה שנדרש לפרויקט ואף הגיע להעביר שיחה לנוער עפרה, כדי לחבר אותם לדמות של אנדו – לעשייה ולשקט שלו גם ברגעיו האחרונים. הם היו יחד באותו D9, יצהר ואנדו. זה היה ב־13 בינואר 2024 בחאן יונס. טיל נ"מ נורה אל הכלי המשוריין. יצהר יצא ללא פגע, בטוח שכך גם אנדו, שכן אנדו המשיך לתפקד והסיג, בהתאם לנהלים, את הכלי לאחור, עד שחדל. כשיצהר שאל את אנדו האם הוא בסדר, אנדו ענה לו בשתי מילים. הפעם השתמש במילים שלא היו חלק מהלקסיקון שלו: "וואלה לא". אלה היו מילותיו האחרונות של אנדו, הגיבור שהמשיך לנהוג בדחפור הפגוע, למרות שרסיס פגע לו בכלי דם מרכזי בצוואר. אנדו איבד את ההכרה בידיו של יצהר. "הוא לרגע לא בכה ולא צעק, אלא שמר על אותם השקט והעשייה שכל כך אפיינו אותו", מספר יצהר. כוח חילוץ הגיע מייד, אבל נאלץ בדרך לקבוע את מותו של אנדו, הגיבור שלנו. "אנדו נרתם לכל משימה, גם צבאית וגם חברית. צריך לסגור שבת במקום מישהו שיש לו אירוע? אנדו מתנדב. יש משימה שאף אחד לא רוצה לעשות? אנדו עושה".
צאלים-קריית גת-עפרה
אנדו הוא ההרוג היחיד בפלוגה, שיש בה פצועים רבים. "יש לנו עשרות פצועים בגוף ובנפש", מצביע יצהר על ההוא שחטף רסיסים בכל הגוף ועבר שיקום ארוך, והאחר שהיה פצוע קשה. "אני בשירות קבע, ואחרי שסיימתי תפקיד יצאתי ללימודים, אבל הפלוגה ועשרות הלוחמים שאת רואה כאן עדיין נלחמים בעזה. התזמון של הטקס יצא מעולה, כי הם בדיוק סיימו תפקיד ועוד מעט חוזרים למשימה הבאה. אנחנו מאוד שמחים להיות חלק מפרויקט הנצחה שמובילים בני נוער. במקום לרבוץ בכנרת, לשתות ולעשן הם נרתמו לעשייה מדהימה. הם היו יכולים לבחור דמות הרואית יותר, איזה בלונדיני מסיירת מטכ"ל, אבל הם בחרו בלוחם צמ"ה, תפקיד חשוב אבל לא מבוקש או יוקרתי".
אנדו היה מחובר להתיישבות?
"אני לא יודע אם הוא היה מחובר דווקא להתיישבות, אבל מאוד מתאים לו פרויקט כזה של עשייה ולא של דיבורים, שהוא במרחבים פתוחים ובמקום שקט. במובן הזה כל מה שקורה פה זה מאוד אנדו".
כמו כל פרויקט הנצחה גם מצפה אנדו החל בגיוס כספים. בני הנוער פנו לאחת החברות המקצועיות שהסכימה להעמיד לטובת הפרויקט את פלטפורמת גיוס ההמונים בחינם. הם החליטו, מתוך תפיסה ערכית, לגייס סכום צנוע של כ־40 אלף שקלים. "לא צריך להגזים", אמרו, "לא צריך לשדוד את הציבור. אנחנו מכבדים את כל המשפחות השכולות, אבל זה לא ממש הגיוני שיש נופלים שלהנצחתם גויסו מאות אלפי שקלים, ולעיתים אף יותר ממיליון שקל, בזמן שיש 600 חללי צה"ל שראויים להנצחה. ברור שהמשפחות רוצות לעשות רק טוב עם הכספים הללו ולהחזיר אותם לקהילה, למשל בתמיכה בחיילים בודדים או בפרויקטים חינוכיים. אבל לציבור אין 600 מיליון שקל כדי להנציח את כולם. לכן צריך להיות צנועים".
צניעות היתה חלק מדרכו של אנדו, ואולי בשל כך תוך ימים אחדים גויס הסכום בקלות. הציבור פתח את כיסו ואת ליבו לפרויקט הצנוע הזה, המחבר בין חלקים שונים בעם ומנציח חייל גיבור, שבינתיים לא זכה להנצחה אחרת.
הנערים והנערות, בליווי כמה מבוגרים מתנדבים, עבדו בימים ובלילות (לא כמטאפורה) במשך כחודשיים, ובנו פרגולה איכותית בסטנדרט גבוה במיוחד, עם דק עץ משובח וספסלים יפהפיים, מעל המאגר בעפרה מול נוף הרים משגע. יצהר עמד בהבטחתו ועזר לבני הנוער לכל אורך הדרך. הוא לקח על עצמו את הצבת האבן בסמוך לפרגולה ואת הפקת שלט הזיכרון שנוסח יחד עם משפחת קבדה.
יצהר וחבריו לפלוגה דאגו להסעה שיצאה מצאלים עם חיילי "ציפורני חתול", עברה דרך קריית גת ואספה חברים ומשפחה. בנוסף ארגנו הסעה ספיישל להורים. בני הנוער דאגו לכיבוד, וחרות ושרון סולמון, עולים ותיקים מאתיופיה, תושבי עפרה, הכינו אינג'רה ומטבלים מסורתיים אתיופיים כדי שכולם ירגישו בבית. מדבקות לרכב ולבגד חולקו לקהל עם תמונתו של אנדו והסלוגן שמאפיין אותו: "מים שקטים חודרים עמוק", וסרט מושקע הוקרן עם תמונות של אנדו על רקע שיר שאהב.
איך לתאר במילים את הרגעים שהרעידו לבבות? האב שהסיר בדמעות את הלוט ודיבר על בנו שאבד, שהיה עבורו גם חבר ואח. האם אצילת הנפש שסיפרה על אנדו שלה, אהוב ליבה. הדודה ששלחה יד רועדת ללטף את תמונתו של אנדו שכמו יוצאת אליך מתוך שלט ההנצחה. בני הנוער שדיברו, חלקם בדמעות, על פרויקט שבו השקיעו את כספם וזמנם ומרצם וזיעתם. הקהל שנעמד על רגליו והודה במחיאות כפיים לחבריו של אנדו שתכף שבים לשדה הקרב.
בהיעדר מילים אביא כאן מקצת ממילותיו הטובות של הרב אחיה בן פזי, רב היישוב עפרה: "זהו מצפה פורץ גבולות וחוצה גדרות. מרחיב את הגבול של המוכר והידוע אל מעבר. כי זה הסיפור של כל מי שיצא למלחמה, של כל מי שבחר לעלות ארצה כמו אנדו והמשפחה. זו הבחירה של הנוער לצאת מגבולות הנוחות והרגילות, לצאת מעצמו כדי לתת. כל מי שיגיע לשבת כאן יספוג אותה תנועה של לצאת מעבר למוכר כדי להיות שייך למשהו גדול יותר, בזכות עלייה, בזכות נתינה, בזכות הקרבה ומסירות ובזכות היחד.
"המשותף לכל אורחי הכבוד כאן זו ההנדסה. פלוגת הנדסה צוות ידי זהב וכל התומכים, שכולם עסוקים בפרויקט הנדסי. ובעצם, כל מי שיושב כאן הוא חלק ממה שקוראים לו כיום הנדסת אנוש, והוא הסוד של היחד. כי אי אפשר לבנות שום דבר יציב מלבנה או מקרש. אי אפשר להקים פרויקט לבד. בימים האלה שאנחנו מציינים את התפוררות החברה לפני 2,000 שנה, וכאשר סכנת ההתפוררות רובצת לפתחנו, אנו עסוקים בבנייה, שהיא פרי של תכנון ועשייה יחד".
"תודה לכל מי שעשה באהבה", הודתה טלאנש האם בנאומה. "תודה בשמו של אנדו. אנחנו נמשיך וננציח אותו. עושים הרבה דברים להנצחה, למרות שזה לא ירפא את הכאב של אמא. אנדו היה האור שלי. כולם מספרים על ההתנהגות שלו כמי שנותן את הלב שלו, לא יכול להגיד לא, תמיד כן. ילד טוב, בן 21 שנתן את החיים שלו. היה לו חלום לחיות את החיים שלו אחרי השחרור. הוא לא חשב שימות. יום ולילה אני חושבת עליו. תודה רבה שבאתם כולם, תודה ליישוב הזה. אני אבוא לכאן הרבה פעמים לראות את אנדו כאן".
ביחד אל המטרה הגדולה
היום שבו נציין שנה לאסון הנורא שפקד אותנו מתקרב בצעדי ענק. אנחנו עדיין בתוך מלחמה, אבל צריך לפעול להנצחה. יש היררכיה במוות, כמו בחיים. יש נופלים שזכו לפרסום ולהילת גיבורים, יש אחרים שלא זוכרים את שמם. יש כאלה שנכתבה עליהם שורה בעיתון, ואחרים שנכתבים עליהם ספרים. זה טבעו של עולם. יש משפחות שכולות שהצליחו לרתום את הכאב לעשייה ולהנצחה, ויש אחרות שנשאבות אל האובדן וקורסות פנימה. את החלל יכולים למלא בני הנוער. יש לנו נוער נפלא בכל מקום – בקיבוץ, בעיר ובכפר. זה יכול להיות פרויקט של מועצת תלמידים או של תנועת הנוער או סתם של כמה חברים מהשכונה.
את המוטיבציה של בני הנוער תיאר עודד בדברים שאמר בפתיחת הטקס: "אילו במקרה הייתי פוגש את אנדו יום אחד, אינני יודע אם היינו מתחברים. מהמעט שזכיתי לשמוע עליו אין בינינו הרבה משותף. אבל בעוד שנה או שנתיים אני וכל מי שאני מכיר בגילי נעזוב הכל ונתגייס לצה"ל, בדיוק כמו שאנדו עשה. נשרת ביחידות שונות לצורך מטרה אחת – הגנה על מדינת ישראל. המכנה המשותף הזה הוא כל מה שהיינו צריכים. אנדו נהרג כשהגן עלינו, אנדו הקריב את חייו כדי שכולנו נוכל להמשיך לחיות אותם כרגיל. זה כל מה שהיינו צריכים בשביל להשקיע את כל המרץ בעולם בשביל אנדו. אחד הדברים הגדולים שהמלחמה הזו מסמלת עבורנו הוא שכולנו עם אחד המתאחד לשם המטרה הגדולה, כולנו הופכים למשפחה וכולנו מאמצים את המשפחות שאיבדו את יקיריהן. השקענו המון שעות, באמת המון, וכל זה כי לכולנו בתוך הלב יש אהבה שהיא אינסופית לאנדו, האהבה שהיא רחוקה אבל קרובה. אהבת אמת.
"אני פונה מכאן להורים של אנדו, יוסף וטלאנש. אני רוצה להגיד לכם תודה על מה שנתתם לנו. כולי תקווה שמה שאנחנו נתנו לכם יהיה טיפה קטנה של נחמה בים של הקרבה".
