ישראלים רבים, ביניהם מומחים צבאיים, מביעים לאחרונה את ההערכה כי גם אם תצליח ישראל לקבל לידיה חלק מהחטופים החיים הנמצאים עדיין בידי חמאס (מספרם מוערך ב-24-19) – בסופו של דבר לא תהיה ברירה ו"נאלץ לכבוש את כל הרצועה".
לדברי אייל עופר, מומחה לכלכלת חמאס עמו שוחחנו, הערכה זו אינה יותר מאשר משאלת לב, כמיהה אשר לדבריו "גם אינה ריאלית, גם אינה מקדמת את תכנית טראמפ וגם בעלת השפעות שניוניות ושלישיות שאותן יש לקחת בחשבון", ולכן הוא מציע אלטרנטיבה: להתמקד בצפון רצועת עזה בלבד.
לדבריו הצעתו עשויה להגביר את האפשרות המעשית למימוש חלקי או מלא של תוכנית טראמפ והיא מבוססת על העקרונות הבאים:
1. עלינו להבין כי אנו במלחמה של עשרות שנים מינימום שתכליתה להילחם באידאולוגיה החמאסית/פלסטינית, זו ששוללת את זכות קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. רצועת עזה חייבת לשמש דוגמה לשטח הנשאר בחורבנו משום שממנו תקפו את מדינת ישראל. לא לשיקום מהיר.
2. עליינו לייצר מצב שבו נחזיק בשטח שאותו נרוקן כמעט לחלוטין מאוכלוסייה. ספציפית הוא מציע כי ישראל תחזיק לצמיתות רצועת חיץ ריקה לגמרי מאדם בצפון הרצועה, שטח שישתרע כשלושה ק"מ מהגבול, שהם כ-18 קמ"ר (5% משטח הרצועה). עופר מציע כי שטח זה יורחב דרומה בעוד כחצי קמ"ר כל שבועיים בהם חמאס ממשיך להחזיק חטופים. בשאר שטחי העיר עזה עלינו לייצר מצב שבו אין בשטח יותר מ- 50,000 איש (כיום יש שם כמעט פי 20 מכך) כדי שנוכל לנקותו מאמל"ח – מהלך שייקח זמן רב.
3. החשוב מכל הוא להסיר אחריות משאר תושבי הרצועה, כלומר לתת לדרום עזה להיות מקום דחוס, לא נעים – אך כזה שאינו נמצא בכיבוש ישראלי. אם נצליח לקרב את שני מיליון העזתים לגבול מצרים נייצר לחץ על מצרים. אבל חיוני שנדע לנתק מגע במובן הכלכלי/אזרחי: לסגור מעברים ולא לתת שום אספקה מכיוון ישראל – שיסתדרו מול המצרים. לא יהיה להם קל. הם יגלו כמה מושחת ובירוקרטי השלטון המצרי.
כמובן שיש צורך, ביטחונית, לפעול בכל מקום (בכל צורת פעולה על פי שיקול דעתו של הפיקוד הצבאי) כנגד כל איום שרק מתחיל לצוץ: מהאוויר, בעזרת ארטילריה ואף פעולות קרקעיות בכל מקום שיידרש. לדבריו דווקא השארת תושבי רצועת עזה בשטח שאינו מוגדר "שטח כבוש" משחררת את צה"ל לפעול ביתר חופשיות מבלי לקחת אחריות אזרחית.
על מה לדעתו נצטרך לוותר ומה נרוויח ונפסיד מכך:
א. לא נהרוג את החמאסניק האחרון. ממילא גם בכיבוש מלא זו אינה תוצאה אפשרית.
ב. כנראה שלעולם, לצערנו הרב, לא נקבל את החטוף האחרון, למרות שיש לכך סיכוי קלוש.
ג. לא נמוטט את שלטון חמאס, אולם זה יהיה שלטון מוחלש ומוגבל בשליטתו על חלק משטח הרצועה בלבד.
לדברי עופר, השארת דרום הרצועה כשטח שאינו תחת כיבוש משמר את חופש הפעולה לצה"ל אך אינו מטיל עלינו את החובה של צבא כיבוש לדאוג לכל רווחת האוכלוסייה: מזון, בריאות ואף שיקום התשתית של חשמל, מים וביוב – וכן של מבני הציבור ובנייני המגורים.
בנוסף עופר מביע חשש כי בפועל הכנסת כוחות זרים, גם אם תחילה הם נקראים "חברה אמריקאית פרטית", ייצר מצב שבו כיבוש כל הרצועה יחיש את הדרישה למסור אותה לידי הרשות הפלסטינית.
”ראינו מה קורה בציר נצרים ובמעבר רפיח", אומר עופר, “למרות שסיפרו לנו כי מדובר בחברה אמריקאית או בכוח של האיחוד הארופאי, בפועל לצורך המגע השוטף עם האוכלוסייה הם הביאו דוברי ערבית. בין אם זה מצרים וקטארים בציר נצרים, או שוטרי הרשות הפלסטינית (בלי מדים רשמיים) במעבר רפיח – בסוף הכל מייצר הגבלות על חופש פעולת צה"ל ובעתיד יגבר הלחץ למסור את כל השטח לשלטון פלסטיני עצמאי – שלא משנה איך יקראו לו, ימשול בחסדי חמאס.
