התקציב התכווץ, השחקנים הבכירים כבר לא יורדים דרומה ואליפות נשמעת כמו זיכרון שיהיה קשה לשחזר. שתי הגדולות פתחו פערים מאלונה ברקת והפועל באר־שבע – אולי זכייה בגביע שלישי בחמש עונות תמתיק את הגלולה
ניצחון הערב (חמישי, 20:30) בגמר גביע המדינה על מכבי פ"ת יעניק להפועל באר־שבע את גביע המדינה השלישי שלה בחמש העונות האחרונות. תוסיפו לזה שלוש צלחות אליפות מהחצי השני של העשור הקודם, ותקבלו ארון תארים עמוס ומרשים במתחם "הבית האדום". בטח אם לוקחים בחשבון שעד לפני פחות מעשר שנים, היו לבאר־שבע רק שתי אליפויות, שהושגו אי שם בשנות ה־70, וגביע מיתולוגי אחד מ־1997. אם נספור גם שלושה גביעי טוטו ותואר "אלוף האלופים" אחד, אין ספק שבעשור האחרון הפכה באר־שבע, תחת הבעלים אלונה ברקת, לזוללת תארים.
ובכל זאת, למרות הכל, קשה להשתחרר מהתחושה שבשנים האחרונות המועדון איבד גובה במאבק מול מכבי ת"א ומכבי חיפה – שתי הגדולות של הכדורגל הישראלי. באר־שבע כבר לא באמת במאבק ראש בראש איתן על השחקנים הכי טובים בשוק הישראלי, והיא כבר לא משקיעה סכומים גבוהים כפי שעשתה בשנים שבהן פירקה את הליגה עם ברק בכר על הקווים. שש שנים חלפו מאז האליפות האחרונה, העונה היא לא הייתה במאבק מהרגע הראשון, והסיכויים שתניף שוב
.את הצלחת בשנים הקרובות לא נראים גבוהים
אליפות? לא בסגל הזה
הרבה גורמים הובילו לנסיקה של באר־שבע לפני עשור: שובו של אליניב ברדה מחו"ל, אצטדיון חדש, מאמן־על במונחים ישראליים שהגיע רגע לפני הפריצה הגדולה שלו, אוסף של שחקני רכש אדירים. אבל שום דבר מזה לא היה קורה בלי הבעלים אלונה ברקת, שרכשה את המועדון לפני 17 שנה – פז"ם שנופל רק מזה של יעקב שחר ויואב כץ. ברקת לקחה קבוצה מרוסקת והפכה אותה לחברה קבועה בצמרת הכדורגל הישראלי, שהסתכלה לקבוצות הגדולות בלבן של העיניים. היא הצהירה בלי פחד שתיאבק על כל התארים, הופיעה באופן קבוע במפעלים האירופיים וגם בהם רשמה הצלחות.
באר־שבע עדיין חלק מצמרת הכדורגל הישראלי, אבל נפתח פער (לרעתה) בינה לבין הצהובים והירוקים. בבאר־שבע הצהירו בתחילת העונה שאליפות זו מטרה, אבל לא בנו סגל שיכול לעמוד בה. למרות כמה חודשים מצוינים באמצע העונה, הפתיחה הקטסטרופלית והסיום העגום השאירו אותה הרחק מאחור. ולמרות כל זאת, המאמן אליניב ברדה צפוי להאריך חוזה, ובקבוצה לא חושבים שמאמן אחר יכול להוביל אותה למקומות טובים יותר ממנו.
אם לפני עשור היא נלחמה על כל שחקן שעשה עונה טובה בליגה ועל כל לגיונר, באר־שבע של 2024 כבר לא במשחק הזה. בעבר, שמות גדולים כמו בן שהר ומאור מליקסון, שחזרו לארץ ונחשבו לשוברי שוויון, העדיפו להגיע לבאר־שבע למרות שהיו להם הצעות אחרות, בסכומים גבוהים יותר, ממכבי ת"א או ממכבי חיפה. גם בתחום הזרים ברקת לא פחדה לפתוח את הארנק. כרטיס שחקן בשני מיליון יורו ומשכורת שנתית של חצי מיליון יורו – אלו סכומים שלא הפחידו אותה.
בשנים האחרונות הסיפור שונה לחלוטין. ברקת כבר לא שופכת סכומי עתק, כהחלטה אסטרטגית. כתוצאה מכך, היא לא יכולה להיאבק בשתי הגדולות על שחקני רכש. ואם היא כבר מתעניינת בשחקן שמחזיק בהצעות מגולדהאר או משחר, דרישות השכר שלו מבאר־שבע גבוהות יותר. מתברר ש"מס באר־שבע", אותו סכום נוסף ששחקנים דרשו כדי להסכים לנדוד דרומה, חזר לעולם. הפועל באר־שבע, כמועדון, כבר לא אטרקטיבית מספיק עבורם. לא במקרה לקבוצה אין כמעט שחקנים בסגל הבכיר של נבחרת ישראל – בקמפיין האחרון רק מיגל ויטור ייצג את הקבוצה בהרכב.