עשרות אלפי הסטודנטים שמשרתים במילואים זועמים ומתוסכלים. אחרי שקראו להם למילואים בפעם השנייה והשלישית, כל ההקלות וההבטחות שקיבלו מהמועצה להשכלה גבוהה כבר לא רלוונטיות: סמסטר ב' הלך לאיבוד, וגם סמסטר הקיץ בסכנה. חלק כבר הפסידו את שנת הלימודים ויצטרכו לשלם שכר לימוד נוסף, רבים נשרו מהלימודים ורבים אחרים שוקלים גם הם לנטוש את האקדמיה. "כל החברים שלך מתקדמים, בזמן שאתה נשאר מאחור וכל הזמן רק מנסה להשלים פערים ולשרוד איכשהו את הלימודים"
"אני עייף, ואני מרגיש לבד", אומר בר בנימין, בן 26, במקור מגבעת ניל"י, מילואימניק שלומד הנדסת תעשייה וניהול במרכז האקדמי רופין. "מ-7 באוקטובר אני במצב תמידי של מלחמות – מלחמות בדרום ובצפון, או מלחמות על החיים שלי ועל הלימודים שאני צריך לסיים. אני צריך להשתתף במארבים ובפטרולים, כשכל מה שיש לי בראש זה מטלות והקלטות של שיעורים שלא הצלחתי להשלים, כי אני יודע שלא יקלו עליי. ואין זמן לנוח, מסיימים את המילואים ונכנסים למערכה השנייה – לסיים את שנת הלימודים".
בר הפסיד יותר משלושה חודשים משנת הלימודים, שגם ככה התקצרה. "כמות החומר שיש לי להשלים היא עצומה וממשיכה לגדול כל יום, זה כמו מרתון שקו הסיום שלו כל הזמן מתרחק", הוא אומר. "מספקים לנו שיעורי תגבור, אבל בתדירות נמוכה מאוד. אין סטודנטים שישמשו כחונכים, כי התשלום נמוך. אף קורס שאני לוקח בסמסטר הנוכחי לא ייפתח גם בקיץ, כך שאין לי אפשרות לדחות קורס ולהוריד מהעומס. אני כלוא במצב בלתי אפשרי, כשמצופה ממני להשלים סמסטר שלם לבד לגמרי, ולהיבחן כמו סטודנט רגיל שלא החסיר יום אחד בשנת הלימודים הזו".
מצוקת הסטודנטים המשרתים במילואים הולכת וגדלה ככל שנמשכת המלחמה. יש ביניהם כאלה שמשרתים חודשים ארוכים וכבר זומנו לסבבי שירות נוספים, שני ושלישי, והם צוברים יותר ויותר פערים בלימודים. ובהתאם, גם התסכול הולך וגובר. "אני מרגיש שהחיים המשיכו אצל רוב האזרחים, והמלחמה כבר לא מהווה עניין מהותי ונושא שיחה כמו לפני חצי שנה, ויש לזה השלכות, שאחת מהן זה היחס של המוסדות האקדמיים והמל"ג (המועצה להשכלה גבוהה) לגבי סטודנטים שמשרתים במילואים", אומר בר. "יש איזו אטימות וחוסר הבנה בסיסי של המשמעות של להיות לוחם או משרת מילואים בתקופה הזאת, ומה זה דורש ממך בכלל ומבחינת הלימודים בפרט. המענה הנוכחי שהמל"ג מציע מנותק לחלוטין מהצרכים של הסטודנטים שמשרתים".
בעוד הסטודנטים המילואימניקים נאנקים תחת העומס, הממשלה עושה ככל יכולתה כדי להשאיר על כנו את הפטור מגיוס לעשרות אלפי תלמידי ישיבות, מה שמגביר עוד יותר את התסכול. ואם זה לא מספיק, השבוע אישרה הממשלה להאריך את גיל הפטור ממילואים למשך שלושה חודשים, והסמיכה את משרד הביטחון להגיש לכנסת הצעה להארכה בשישה חודשים, בניגוד לעמדת היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה.
כל זה לא מסייע, בלשון המעטה, לתחושות הכעס והאפליה בקרב הסטודנטים המשרתים, שזועקים לעזרה. ההערכה היא שלא מעט סטודנטים לא יצליחו לסיים את שנת הלימודים בגלל המילואים. חלקם כבר נשרו מהלימודים. המצוקה היא גם כלכלית, שכן סטודנטים מתקשים למצוא עבודה כשהמעסיקים יודעים שהם עלולים להיקרא שוב למילואים, מתקשים להגיע לראיונות עבודה ומתקשים להתחייב מראש. הנטל הכלכלי נופל בלית ברירה על ההורים או בת/בן הזוג.
חלק מהסטודנטים ייאלצו ללמוד סמסטרים נוספים, בקיץ ואף בחורף, כדי להשלים קורסים ש"הלכו לאיבוד", וזה אומר עוד הוצאות על שכר לימוד. ב"פורום החיילים המשוחררים" אומרים שבסמסטר א' ו-ב' הסטודנטים איכשהו הצליחו לעמוד בתשלומי שכר הלימוד בעזרת מלגות שהוענקו להם. כעת עדיין יש אי-בהירות בנוגע לאלה שנאלצים להירשם לסמסטר קיץ – האם העלות תחול על הסטודנטים או שיכירו איכשהו גם בהוצאה זו.
"רק מכבה שריפות"
בסוף מרץ אישרה המל"ג הקלות לסטודנטים לתואר ראשון המשרתים במילואים החל מ-7 באוקטובר, לפי קבוצות – מי ששירת 60-30 יום זכאי לפטור מ-6 נקודות זכות לתואר, להמרת ציון ל"עובר" בקורס אחד, ולהערכה חלופית במקום בחינה מסכמת בשני קורסים.
מי ששירת 99-61 ימים זכאי בהתאמה ל-8 נקודות, ציון "עובר" בשני קורסים, והערכה חלופית בשלושה קורסים. מי ששירת 100 ימים לפחות זכאי ל-10 נקודות זכות, ציון "עובר" בשלושה קורסים, והערכה חלופית בארבעה קורסים. זאת, בנוסף להתאמות והקלות שנתנו המוסדות האקדמיים בהתאם למתווים שאושרו קודם לכן, בהם מלגות, קבלת סטודנטים ללא פסיכומטרי, שיעורי תגבור, שיעורים בזום, הקלטות של שיעורים ועוד. אלא שהפער בין ההקלות לבין המצוקה והחוסרים הלימודיים והכלכליים שצוברים הסטודנטים הולך וגדל.
יואב לוקסנבורג מחולון, בן 26, לומד בשנה א' לתואר בניהול ויזמות באוניברסיטת בן-גוריון. "כשגויסתי היה לי ברור שאצטרך להקריב – מהזמן, מהבריאות, ואפילו את חיי, אבל כמעט כל תמיכה שקיבלתי עד כה הייתה מיוזמות פרטיות וכמעט לא ממוסדות וגופים רשמיים או ממשלתיים", הוא אומר. "בסמסטר הראשון היה ניסיון להתחשב בסטודנטים – ציונים בינאריים (עובר/לא עובר), תגבורים לקראת מבחנים, הקלטות של שיעורים, נקודות זכות. זה עוזר, אבל לוחם שנמצא בעזה כמה חודשים ולא יכול להשלים הקלטות, או מרתון ל-30 חיילי מילואים שמופיעים אליו רק ארבעה כי כל השאר עדיין נלחמים – אלה דוגמאות לפער העצום בין הפתרונות לצרכים".
הפתרון, לדבריו, צריך להיות הרבה יותר אישי – "הצמדה של חונכים, הקשבה לכל לוחמ/ת ופנייה אקטיבית אליהם, מבלי שנצטרך לרדוף אחרי המשרד שמטפל בבקשות. המאבקים של אגודת הסטודנטים לקראת סמסטר ב' הניבו פירות, והתווספו הקלות כמו הארכת זמן, אבל הקושי עדיין קיים, ואני יודע שאני אפגע משירות המילואים הזה. אינטרנט אין לי בעזה, אז איך אתחבר לשיעור בזום?"
חוץ מלהיות סטודנט ומילואימניק, יואב הוא גם בעל עסק. "בסדיר ובקבע שירתתי ביחידת עוקץ, וכלבים הם העולם שלי עד היום", הוא מספר. "בשנה שעברה התחלתי לעבוד עם המותג 'פומרי בייקרי' – מאפייה לכלבים. עבדתי כמה חודשים. לצערי העסק היה בקשיים, והמלחמה הייתה אקורד הסיום שלו. אני זכיתי להציע הצעה לרכישת העסק ולהמשך קידום המותג, וכך יצא שבגיל 26 מצאתי את עצמי יזם עם עסק, וגם סטודנט בשנה א', וגם משרת מילואים פעיל במלחמה פעילה מאוד ובלי דד ליין. זה לא שילוב מאוד מוצלח. להצליח לשווק חטיפי בריאות לכלבים, טובים ככל שיהיו, בזמן שאני מתארגן למעצר בלילה, או כשאני חוזר בבוקר למוצב אחרי לילה בלי שינה – זה לא מאוד אפשרי. לפעמים אני צריך לבטל פגישות של העסק כדי להשלים חומר לימודים שפיספסתי בגלל המילואים.
"העסק שלי נחשב חדש, אז אני לא יכול להוכיח פגיעה בהכנסות לעומת שנה קודמת, כך שתכלס, אני מרגיש שלא קיבלתי ממדינת ישראל כמילואימניק כלום. לשמחתי, כאמור, אני מקבל תמיכה מלא מעט בעלי מקצוע וגורמים שאני עובד מולם, או, למשל, מקרן נתן (לעידוד יזמות – אל"ק), שנתנה לי הלוואה לאחר שקיבלתי דחייה בבקשת הלוואה בערבות המדינה כמילואימניק".
עכשיו הוא מקווה לראות קצת אור בקצה המנהרה כשייצא לשוק מוצר חדש של המותג – מאפינס לכלבים. "זה רגע מרגש עבורי. אבל במהלך החודש האחרון זומנתי לשירות מילואים נוסף, וחזרתי לאותו מעגל של עבודה-לימודים-מילואים. הלוואי ואצליח לצלוח את התקופה הזאת, ואוכל להתעסק בהתרחבות וביצירה, ולא רק בכיבוי שריפות שנוצרו בגלל שירות המילואים. אני מקווה שהממשלה תדע לתמוך על אמת במילואימניקים בעלי עסקים".
מה אתה חושב על התנהלות הממשלה בקשר לחוק הפטור מגיוס?
"מיותר לומר, בפעם האלף, כמה האכזבה גדולה. ההיגיון והמצפון אבדו לחלוטין. כולם משרתים בלי לשאול שאלות ויודעים את גודל ההקרבה, ורק מגזר אחד פטור, פנוי להתעסק בענייניו. זה אבסורד. אני אמשיך להקריב את הזמן שלי ואולי את החיים שלי למען הגנה על המדינה, אבל חוק הגיוס הוכיח לי שהתחושות שהיו לי, שהמדינה מתעלמת ממני, נכונות. אני בטוח לחלוטין שבלי שירות המילואים כבר הייתי יכול להתקדם עם העסק עשרות צעדים קדימה, והייתי מצטיין בלימודים כמו שקיוויתי לפני המלחמה. בפועל, אין לי את הזמן להקדיש למטרות האישיות שלי, כי שמתי אותן בצד. אז כן, יש תחושות של תסכול, אכזבה, והכי נורא – שאני גם לא מופתע יותר, כי כבר אין המון ציפיות, נכנסנו ללופ של אכזבות בכל המישורים בתקופה הזאת. עסקים קורסים וסטודנטים נכשלים בקורסים ויש גם לא מעט שנושרים מהלימודים. אבל זה כלום ושום דבר לעומת החטופים שיש לנו בעזה".
סטירת לחי
גם רון פרץ, בן 25, סטודנט למשפטים, כלכלה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית וממובילי "פורום הלוחמים המשוחררים", מרגיש שהמצוקה היא כל כך גדולה שהסטודנטים מתקשים מאוד להדביק את הפער שצברו: "אנחנו מרגישים שאנחנו רודפים אחרי הזנב של עצמנו. זה כמעט בלתי אפשרי. גם האפשרות למצוא עבודה ירדה לטמיון, כי אף מעסיק לא מוכן לקחת עובד שעושה סבב אחרי סבב במילואים. המשפחות ובנות הזוג קורסות, גם בגלל נטל המשפחה וגם בגלל נטל הפרנסה שנשאר עליהן. בשנה האחרונה המילואימניקים השאירו את החיים שלהם מאחור בכל השלוחות – לימודים, עבודה, משפחה".
רון היה במילואים 170 יום בחצי השנה האחרונה. "כשאתה במילואים המחשבות הן על הלימודים והמשפחה, וכשאתה בלימודים המחשבות נודדות חזרה לצבא. 170 ימי מילואים במהלך תואר כזה עמוס, זה דבר שהוא לא פשוט בכלל. אין ספק שזה פוגע בציונים. אני מקווה מאוד שמקומות התעסוקה וההתמחות שנפנה אליהם בעתיד יתחשבו בזה, שלא ישכחו את המאמץ הגדול שאנחנו נותנים. מעל כולנו מרחף החשש הגדול שההקלות שקיבלנו בציונים ובקורסים יגרמו למקומות עבודה להסתכל בזלזול על התואר שלנו. מצד שני, בלי העזרה הזאת נתקשה מאוד לסיים את התואר".
ומה אתה אומר לפוליטיקאים?
"השיח שמתקיים היום בכנסת מרגיש כמו סטירת לחי מצלצלת. 'ביחד ננצח' זה לא רק סלוגן שנשמע טוב, זו צריכה להיות הדרך של החברה הישראלית. לא נוכל לנצח כשרק חלק מהחברה נלחם. יש צורך חיוני לצבא ולמדינה לגייס את החברה החרדית. אני עדיין מקווה שיהיה שינוי בדרג הפוליטי בכל ההחלטות בנוגע לגיוס חרדים. אם לא, כחברה יהיו לנו משקעים שיהיה מאוד קשה לשים אותם בצד".
עוד סטודנט מילואימניק מתוסכל הוא יהורז בן יהודה, בן 27 מפתח-תקווה, סטודנט להנדסת נתונים בטכניון. הוא אומר: "הטכניון עד היום גילה התחשבות – מלגות, התאמות ותמיכה במשרתים. חייבים להמשיך את זה גם בסמסטר ב', כל עוד אנחנו בשגרת מלחמה, והמדינה חייבת למצוא פתרון איך לפצות את הצעירים שלא יכולים להתקדם ולצבור ניסיון בתחום הלימודים שלהם בגלל המילואים. השכר שלהם מוגבל לתגמול המינימלי שהצבא משלם, וכשייסיימו את הלימודים יתקשו למצוא עבודה, כי הם לא צברו ניסיון. מזה אנחנו כולנו חוששים. ומוסרית, חוק הגיוס בניסוחו הנוכחי לא יכול לעבור. מצב שבו רק מעטים נכנסים תחת האלונקה הוא בלתי נסבל. במקום להניח את היסודות לעתידו, הדור שלי יקריב את 'שנות הזהב' שלו עבור ביטחון המולדת. המדינה צריכה לשנות כיוון ולתגמל את המשרתים הרבה יותר, באופן קיצוני".
אלי ברשלטון, בן 28 מירושלים, סטודנט למדעי המחשב ומתמטיקה באוניברסיטה העברית, התחיל מילואים ב-7 באוקטובר וסיים סבב א' במרץ. היום הוא אחרי סבב שני ויותר מ-200 ימי מילואים במצטבר. "פיספסתי כמעט את כל סמסטר א', ועכשיו גם את סמסטר ב'. האוניברסיטה מנסה לעזור אבל זה רחוק מלהיות מספיק. יש הקלות נקודתיות פה ושם, אבל אין באמת מענה להשלמת החומר, וישנם רק מרצים מסוימים שמקדישים זמן להשלמת החומר, מיוזמתם המלאה ובהתנדבות. הייתי מצפה מהאוניברסיטה שתספק לסטודנטים במילואים מערך תומך של מתרגלים ייעודיים והקלות משמעותיות במבחנים. התחושה הכי קשה כסטודנט היא שכל החברים שלך כבר מתקדמים, בזמן שאתה נשאר מאחור וכל הזמן רק מנסה להשלים פערים ולשרוד איכשהו את שנת הלימודים".
על הפטור מגיוס לחרדים הוא אומר: "כשכל אחד מאיתנו משלם מחיר אישי לא פשוט, אנחנו מרגישים על בשרנו את הצורך הדחוף בעוד כוח אדם לצבא. כרגע הצפי הוא שכל כמה חודשים ניקרא לעוד סבב מילואים ארוך, גם בשנה הבאה, דבר שממש לא בטוח שנוכל לעמוד בו. אם עכשיו יתחילו להכשיר גדוד אחד של לוחמים חרדים, בעוד כמה חודשים, בסיום ההכשרה, הם יוכלו להוריד עומס מחטיבת מילואים שלמה. הצורך הוא מיידי ודחוף".
ומה אומרים במוסדות האקדמיים? שם טוענים באופן כללי שהם מצידם עשו את המקסימום למען סטודנטים מילואימניקים, ומעבר לזה – המדינה חייבת להיכנס לתמונה עם פתרון מקיף, בעיקר על רקע העובדה שיש הסלמה בצפון ויותר ויותר סטודנטים ייקראו שוב למילואים.
רון פרץ: "השיח בכנסת מרגיש כמו סטירת לחי מצלצלת. 'ביחד ננצח' זה לא רק סלוגן, זו צריכה להיות הדרך של החברה הישראלית. לא נוכל לנצח כשרק חלק מהחברה נלחם. יש צורך חיוני לצבא ולמדינה לגייס את החברה החרדית"
