משפחה בריטית נמה על משכבה. את הבית מקיפות ניידות משטרה. מתוך הניידות מזנקים שוטרים חמושים, פורצים בכוח אל הבית ועוצרים את אחד מילדי המשפחה, בן ה־13, בחשד לרצח בת כיתתו. אם למישהו יש רעיון איך לפתוח סדרה בבוקס חזק יותר ישירות לבטן שיקום. אני לא מצאתי כזה.
קשה להגדיר פתיחה כזו: ילד בן 13 בפיג'מה, רועד ומשתין במכנסיו מרוב בהלה, נעצר בידי שוטרים ונלקח כמעט ללא הסבר למעצר. ההורים ואחות הילד מאבדים את אחיזתם בעולמם השקט והבטוח ובילד עצמו. ועוד לפני שנדונה השאלה אם לילד ג'יימי יש קשר לרצח, חובטת הסדרה היישר בפחד הגדול ביותר של הורה, כל הורה – פגיעה או אובדן ילדו. קפקא לא היה כותב את זה טוב יותר.
הפרק הראשון (מתוך ארבעה) של הסדרה עוסק בנושא זה: בן ה־13 החלש והמפוחד שנלקח ממשפחתו עומד מול כוחה העצום של המערכת. קשה למצוא אב לילדים שלא מסומר לכיסא ברגע הזה שחושף את פחדיו הגדולים ביותר.
אישית, כשאחד מהטף בביתי נמצא בחדרו ולא תחת השגחתי הרציפה, אני מתחיל באופן בלתי רצוני לדמיין כשלים רפואיים בגופו הקטן שמתרחשים ללא ידיעתי מכיוון שאני בחדר השני. כשהטף יוצא, נגיד, לבילוי, אני מתחיל לחשוב על נהגים שיכורים, בולענים שנפערים לפתע בכיכר דיזנגוף ועוד דברים שקצת לא נעים לי לספר בפורום הזה. זה מוגזם, אני יודע, אולי אפילו מופרע, אבל אין לי שליטה על כך.
עד שהטף שב למיטתו, ארוז היטב בשמיכת הפוך ואני שומע את נשימותיו השלוות והקצובות אני לא נרגע. אם הייתי יכול, אגב, הייתי משאיר אותו ככה במיטתו עד גיל 70.
“התבגרות" עושה עבודה מושלמת בלפרוט על מיתרים הקבועים בנפשו של ההורה הפחדן. התוצאה כאמור היא חוסר יכולת לזוז מהכורסה וקצב נשימה לא סדיר באופן שלא זכור לי מסדרות קודמות.
לא לכל פרקי הסדרה עוצמה זהה. הרעיון המצוין נמצא שם, הפוטנציאל שם, אבל המיקוד חסר הרחמים בזעזוע המשפחתי שנעשה בפרק הראשון לא לגמרי נשמר בהמשך. האלימות והדורסנות המפחידות באופיו של האב (במקביל לאהבתו הגדולה למשפחתו) מבוטאות פה ושם בנגיעות אך מחמיצות את הפוטנציאל הגדול.
כך גם בפרק המפגש של ג'יימי עם הפסיכולוגית המרשימה, המדגים בין השאר את התפרצויות הזעם הבלתי נשלטות של הנער. כאן כבר נוגעת הסדרה באי־אמינות של ממש- בלתי אפשרי לקנות את התזה האומרת שג'יימי הכה תוקפני לא טופל ולא רוסן בעבר וקווי האופי האלימים שלו מתגלים רק כעת.
הפרק הרביעי, שבו מנסה המשפחה למצוא את דרכה מחדש, כבר מסמן דעיכה של ממש ב"התבגרות" ועובדה זו מאכזבת לא מעט. בפרסומים רבים על אודות הסדרה דובר על שיטת הצילום יוצאת הדופן שלה (כל פרק צולם בשוט אחד בודד), המעשירה את חוויית הצפייה. באופן אישי לא מצאתי בשיטת הצילום כל שוני או תועלת.
“התבגרות" כשלעצמה מספקת די זעזוע יוצא דופן מכדי שיהיה צורך לחפש היכן וכמה זמן משוטטת המצלמה. כך או כך, את הסדרה הזאת אסור להחמיץ.
