המותחן “ברברי" הפתיע אותנו פעם אחר פעם, ואילו “בלאק פון" לופת את הצוואר ועוצר נשימה: צפינו בשני סרטי אימה שהצטרפו לאחרונה לקטלוג המקומי של נטפליקס והתקשינו להירדם
תגידו, כשאתם רואים סרט, באיזו דקה בערך אתם יכולים לנחש לאן הוא הולך ומה יקרה באמצע ואפילו בסוף שלו? בדרך כלל, התשובה היא בין הדקה ה־12 ל־20, ובמקרה של ז'אנרים כמו קומדיות רומנטיות וסרטי אימה, זה קורה אפילו מוקדם מכך.
“ברברי" (“Barbarian") הוא סרט יוצא דופן, כי גם אחרי הדקה ה־20 ואפילו אחרי הדקה ה־60 קשה לנחש מה עומד לקרות, מי הטובים והרעים ואיפה מסתתרים הטוויסטים.
מותחן האימה הפסיכולוגי הזה מצליח לעשות משהו נדיר: לבנות מתח, לשמר אותו לאורך כל הדרך, ולהפתיע אותנו פעם אחר פעם. אולי מלבד הסצינות האחרונות ממש, אין בו קונבנציות או קלישאות.
כל זה לא אומר שמדובר באניגמה מבולגנת שלא ברור מה היא רוצה. להפך: “ברברי" הוא סרט חד וחריף ובסופו של דבר ברור לחלוטין מה קורה בו ומה הוא מבקש להגיד, רק שאלה לא אמירות צפויות, והמהלכים שלו אינם קלים לחיזוי.
את הסרט כתב וביים זאק קרגר, שחקן שזה סרטו העלילתי הארוך הראשון מאחורי המצלמה, והקולנוען הטירון מצליח בעבודת הביכורים שלו להפיח רוח חדשה בז'אנר האימה ההוליוודי.
הסרט עלה לפני כשנתיים לקולנוע ונהנה מביקורות משתפכות ומהצלחה קופתית יחסית. לפני שבועיים הוא הצטרף לקטלוג הישראלי של נטפליקס, וכבש בצדק קהלים חדשים.
אף שזה לא אחד מאותם סרטים שאפשר לתקצר במשפט וחצי, בואו בכל זאת ניתן קצת פרטים. “ברברי" מתאר כיצד צעירה מגיעה לדטרויט לראיון עבודה, ומשתכנת באייר בי אנד בי בשכונה קשה במיוחד. להפתעתה, היא מוצאת במקום צעיר סימפטי הטוען כי שכר גם כן את אותו בית, ואז שניהם מגלים משהו מוזר שמסתתר במרתף. ועכשיו נראה לכם שאתם יודעים מה יקרה מכאן והלאה כי את הסרט הזה כבר ראיתם אלף פעם? ובכן, תחשבו שוב.
לא נגלה כמובן את הסודות, אבל נאמר כי בשלב מסוים נכנסים לתמונה גם במאי טלוויזיה בגילומו של ג'סטין לונג, שכוכבת הסדרה שביים מאשימה אותו באונס, וגם פלאשבק לשנות ה־80 המציג בפנינו דמות חדשה (או שלא?).
דרך שני קווי העלילה הללו מתגלה מה “ברברי" באמת רוצה לעשות, מעבר למתח ולהפחדות: לדבר על הקלות הבלתי נסבלת שבה גברים מרשים לעצמם לתקוף מינית, והחברה מרשה לעצמה להתעלם מכך; להזכיר לנו את חטאי אמריקה של רייגן וההזנחה והקריסה של דטרויט, ולהמחיש לנו את ההשלכות הקשות שיש לתהליכים ההיסטוריים הללו עד היום.
העלילה לא הגיונית במיוחד, לפעמים אף טיפשית, והסוף קצת אנטי־קליימקס, ובכל זאת “ברברי" ניצב בגאון כאחד מסרטי האימה המורכבים והמותחים של השנים האחרונות.
התחרות על תואר “סרט האימה הטוב של השנים האחרונות" אינה קלה. אחד הטוענים לכתר בצד “ברברי" הוא “בלאק־פון", שגם כן עלה לאקרנים לפני שנתיים וזכה להערכה ולהצלחה, וגם כן הצטרף לאחרונה לקטלוג המקומי של נטפליקס.
“בלאק־פון" נקרא במקור “The Black Phone" והוא מבוסס על ספר של ג'ו היל, הידוע גם כבן של סטיבן קינג – וזה לא סתם פרט טריוויה, כי הסרט מזכיר כמה מיצירותיו של האב המהולל, למשל “זה". כמוהו, הוא עוקב אחר ילדים החיים ביישוב קטן ואחר מה שמתגלה כהתגשמות הסיוט הכי גדול שלהם.
הפעם, זירת ההתרחשות היא פרבר של דנוור בסוף שנות ה־70. לכאורה זה מקום שלא קורה בו הרבה, אבל עכשיו קורה בו משהו רע מאוד: אדם שמתחזה לקוסם עם בלונים שחורים מעלים ילדים באמצע הרחוב, והם לא חוזרים לעולם. בסופו של דבר, ידו הארוכה מגיעה גם לגיבור הסרט, והוא כולא אותו במרתף שבו אין שום דבר מלבד הטלפון השחור שבשמו מותחן האימה הזה נקרא.
בלי חלילה לחשוף פרטי עלילה שלא מופיעים בטריילר, נציין עובדה חשובה: הילד החטוף נעזר גם בשני גורמים על־טבעיים. הראשון הוא אותו טלפון שחור, שלכאורה יצא משימוש, אבל מאפשר לו לתקשר עם רוחות הרפאים של הילדים שהיו שם לפניו ולא שרדו, אבל צברו ידע שימושי על החוטף ועל הכלא שבנה להם; והשני הוא אחותו, שירשה מאמה המנוחה כוחות מיוחדים, ויש לה חזיונות מפורטים על החטיפות.
הסרט מותח מהשנייה הראשונה ועד האחרונה, והוא לופת את הצוואר ועוצר נשימה. הבמאי סקוט דריקסון גם כתב את התסריט על פי הסיפור של היל יחד עם סי. רוברט קארגיל, והם מצליחים לבנות מתח, לשמור אותו ולהתיר אותו בצורה מתגמלת ומשכנעת. בלי קשר למתח ולאימה, יפה לראות כיצד הכתיבה סוגרת את המעגלים. אחד הדיאלוגים הראשונים מתייחס ליד הטובה שיש לגיבור במשחק הבייסבול, ואחד הדיאלוגים האחרונים חוזר לכך ומסביר למה היה לנו חשוב לדעת את זה.
תצוגות המשחק מעולות כולן. את דמותו של החוטף מגלם איתן הוק, שבדרך כלל מגלם דמויות סימפטיות בהרבה, וכאן מפתיע עם אחד מתפקידיו האפלים ביותר – והטובים ביותר. את הילד מגלם שחקן מוכר הרבה פחות מן הסתם – מייסון תמז, בן 15. גם ההופעה שלו מרשימה, וזה נכון אף לגבי מדלן מקגרו, שמגלמת את אחותו.
גם השחזור התקופתי מצוין. זו לא סתם נוסטלגיה בנאלית. “בלאק־פון" מצליח לתת תחושה של זמן ומקום, ואנחנו ממש יכולים להריח את פרברי דנוור של שנות ה־70, את הבתים של המשפחות מהמעמד הבינוני באותה תקופה, את התמימות והשלווה מעל פני השטח ואת האימה שמתחתיו. במציאות שמתאר הסרט, והגיונית יחסית למקום ולתקופה, הפרבר הזה הוא עולם ומלואו. הגיבורים לא יצאו ממנו, לא יוצאים ולא ייצאו, והם גם לא צריכים. כל הטוב והרע שביקום ממילא מחכה להם ברדיוס הקטן הזה.
הדמויות הן לא קלישאות של סרטי אימה ולא קריקטורות. אנחנו אוהבים את הגיבור ומזדהים עמו, והוא עובר תהליך מעורר השראה. גם את מערכת היחסים עם אחותו מתאר דריקסון בצורה עדינה ורגישה. נשמע מוזר להגיד את זה על תוצר שמשתייך לז'אנר האימה, אבל “בלאק־פון" הוא סרט יפה.
ומעל הכל, המעלה הכי נדירה של הלהיט הזה היא שהוא פשוט מפחיד. באופן אישי, אני כמעט אף פעם לא חש אימה במהלך צפייה בסרטים – אפילו “ברברי" לא הפחיד אותי, אבל “בלאק־פון" היה מבחינתי חוויה לא קלה. דריקסון מעצב את החזיונות של האחות בצורה מבהילה ומהפנטת שהזכירה לי את “טווין פיקס", ואין מחמאה גדולה מזו.
השבוע צפיתי בסרט אימה אמריקאי טרי בשם “I Saw The TV Glow", שמצליח אף הוא להיתלות באילנות הנשגבים הללו ולהדהד את הרוח המופתית של “טווין פיקס", שכעת מתברר כי היא ייחודית – אך לא חד־פעמית. הפנינה הזו עלתה החודש בארצות הברית אחרי הקרנות בכורה בפסטיבלים של סאנדנס וברלין, ונותר רק לחכות לעלייתה בישראל כדי להרחיב עליה את הדיבור. נותר גם לציין את המובן מאליו: עד כמה שהיצירות הקולנועיות הללו קודרות, המציאות מזעזעת מהן בהרבה.
