ג'רום ק' ג'רום, “הבל הבלים – הרהורים בטלים של הולך בטל", מאנגלית: דליה טסלר, לוקוס, 184 עמ'
ג'רום ק' ג'רום הוא לפעמים כל מה שהרופא שלכם ממליץ לקחת כדי להרגיש קצת יותר טוב. ואם הוא לא ממליץ, הוא צריך להמליץ. ואם הוא עדיין לא ממליץ, תחליפו רופא.
בקובץ המסות הזה מהגג ג'רום על נושאים שקרובים לליבו, ועד מהרה תגלו שגם לליבכם, כמו: בטלנות, דיכאון, חסרון כיס, חתולים וכלבים וחדרים מרוהטים להשכיר, רובם אגב בה"א הידיעה.
“אם ברוב טיפשותך אתה מרוצה מעצמך ושמח בחלקך", הוא מייעץ לקורא במסה על “ההצלחה בחיים", “לפחות אל תראה זאת; עדיף שתרטון עם כל השאר, ואם אתה מסתפק במועט – בקש לך עולם ומלואו; כי אם לא תעשה זאת, לא תקבל כלום.
"בעולם שבו אנו חיים עליך לסגל לך את דרכו של מי שתובע פיצוי על נזק שנגרם לו בערכאה המשפטית הראשונה, ולדרוש פיצוי שהוא פי עשרה יותר ממה שתוכל לקבל. למשל, אם יניח את דעתך פיצוי שהוא פי מאה מן הנזק, דרוש פיצוי שהוא פי אלף; כי אם תדרוש פי מאה, תקבל רק פי עשרה".
הספר פורסם לראשונה ב־1886, כשג'רום היה בן 27 בלבד, שלוש שנים לפני תהילת העולם של “שלושה בסירה אחת" המופתי, והנה – עם כל פיטום המקטרות וקרקוש גלגלי המרכבות שבו – הוא עדיין אקטואלי כתמיד, ורעננותו החריפה וחריפותו הרעננה נשמרות היטב בתרגומה של דליה טסלר, ילידת 1934 (פרט שההוצאה מצאה לנכון לציין בעולם שלכאורה שייך לצעירים, ונאה מצידה).
למעשה, אחרי קריאת המסה “על תינוקות" ועל החובה החברתית להתפעל מהם, מתחדדת ההכרה בכך שאלמלא ג'רום, לא היינו זוכים בקומיקאים אנתרופולוגיים כמו אפרים קישון וג'רי סיינפלד.
ג'רום כמובן לא היה בן 27 טיפוסי, אלא צעיר ממולח במיוחד, בוחן כליות ולב של בני אנוש ושל הולכים על ארבע. הוא קובל אומנם על כך ש"כשאני מעיר הערות רציניות אנשים מצחקקים; כשאני מנסה לספר בדיחה איש אינו מזהה שזו בדיחה" (למשל בדיחה שמגיעה אחרי שיחה בארוחת ערב חגיגית על “יחסו של שייקספיר אל הרפורמציה והולדת הכנסייה האנגליקנית בימיו", כך שג'רום הוא גם משכיל ורחב אופקים יותר מבני גילו), אבל את כל הצהרותיו יש לקחת עם קורטוב של מלח, בעודכם מצחקקים או צוחקים על מלא.
כך הוא דן במזג האוויר, באופן שאין בריטי ממנו: “לפי הרגשתנו מזג האוויר הוא תמיד בלתי נסבל. מזג האוויר הוא כמו הממשלה – תמיד בצד הלא נכון של המתרס. בקיץ אנחנו אומרים שהוא מחניק; בחורף – שהוא הורג אותנו; באביב ובסתיו אנו טוענים שהוא לא זה ולא זה ודורשים ממנו להחליט: לכאן או לכאן".
"אם הוא נאה, אנו משוכנעים שהארץ נחרבת (תרתי משמע) בהיעדר גשמים; אם יורדים גשמים, אנחנו מתפללים למזג אוויר נוח. אם עובר חודש דצמבר ללא שלג, אנחנו תובעים בכעס לדעת לאן נעלמו החורפים הקשים ההם של ימים עברו, ומרגישים כאילו רימו אותנו ולא סיפקו לנו משהו ששילמנו תמורתו במיטב כספנו; וכשכבר יורד שלג, קללותינו הן בושה וחרפה, אוי לאוזניים שכך שומעות; לא תנוח דעתנו עד שכל אחד מאיתנו ירקח לו את מזג האוויר שלו וישמור עליו היטב. ואם אי אפשר להסדיר זאת, אז אנחנו מעדיפים לוותר עליו לגמרי".
“גבהות הלב היא שמניעה את העולם (והחנופה היא השמן בגלגלים)", הוא עובר לניתוח האנושות כולה. “אינני סבור שחי אי פעם עלי אדמות אדם שלא בערה בו אמונה יוקדת שהעולם רק בזכותו קיים – ולו היה בנמצא מישהו כזה, אין לי ספק שקשה היה להסתדר איתו (…) דווקא במשוגותינו ובכישלונותינו, לא במעלותינו, אנו נוגעים ללב ומוצאים נחמה איש ברעהו. במיטבנו אנו שונים זה מזה לחלוטין, ואילו באיוולתנו אנו דומים. יש בינינו יראי שמיים ויש נדיבי לב; יש גם מעט אנשים ישרים למדי; ועוד פחות מכך טיפוסים שהם אולי דוברי אמת – אבל ביהירות חלולה ובחולשות דומות יכולנו כולנו לשלב ידיים".
“הדבר שדורשים הקוראים היום מספר הוא שישפר אותם, ילמד אותם וירומם את רוחם", מציין ג'רום בנימה של טרוניה בדברי ההקדמה לספרו. “ספר זה אינו מסוגל אפילו לרומם את רוחה של פרה. איני יכול להמליץ עליו בלב שלם כדבר מה שימלא תפקיד מועיל כלשהו. כל מה שאוכל לעשות הוא להציע שכאשר יימאס לכם לקרוא את ‘מאה הספרים הטובים ביותר שנכתבו אי פעם', תוכלו לעלעל בו למשך חצי שעה. יהיה זה שינוי מבורך".
מה שמחזיר אותנו להמלצת הרופא שבפתח הרשימה. שוב, בניגוד לדעתו של ג'רום, וגם בהתחשב בכך שהמסות אינן אחידות ברמתן (מאכזבת במיוחד זו “על ההתאהבות", שדווקא ממנה ציפינו ליותר), ההרהורים הלא כל כך בטלים האלה יכולים בהחלט לרומם את רוחכם, ויעשו זאת אם תרצו או לא תרצו.
הסכיתו להפצרותיו הבאות (שהן הכי קרובות לסנטימנטליות בכתיבתו האנטי־סנטימנטלית) של המחבר, שמת בטרם עת, בגיל 68, ובכל זאת מותר לנחש שנהנה כמעט מכל רגע בחייו, ותכירו לו רוב תודה.
“הבה נחדל מחרטות שווא וגעגועים לימים שלא ישובו עוד. עבודתנו עודנה לפנינו, לא מאחורינו, ו'קדימה!' היא סיסמתנו. אל לנו לשבת בחיבוק ידיים ולהשקיף על העבר כאילו היה הבניין כולו; הוא אינו אלא המסד. אל נשקיע את לבבנו ואת נפשנו במחשבות על מה שהיה עשוי לקרות בחיינו ונשכח בתוך כך את ה'ייתכן' שעוד לפנינו. ההזדמנויות מתעופפות להן בזמן שאנחנו מצטערים על מה שאבד לנו ולא נותנים את הדעת על האושר הצפוי לנו, אלא בוכים על האושר הנגוז".
