נילי מרגלית, בת 41, עבדה כאחות בחדר המיון בבית החולים סורוקה. את הלחץ והעומס הגדול שבעבודה, איזנו החיים בקיבוץ השקט והפסטורלי שבו נולדה, קיבוץ ניר עוז. היא התגוררה שם בבית משלה עם הכלב שלה נצ'י, מוקפת בחברים ובמשפחה.
בבוקר שבעה באוקטובר, נילי שוחחה בטלפון עם אמא שלה. שתיהן כבר שמעו צעקות בערבית וירי, אבל לא נפרדו. "לקח לי הרבה מאוד זמן להבין מה קורה, אני האמנתי שאני גרה במקום הכי בטוח בעולם". מהר מאוד נילי נחטפה מהממ"ד בביתה. המחבלים שנכנסו העלו אותה לקלאב קר של הקיבוץ והסיעו אותה לכיוון חאן יונס. "אני זוכרת את ההמון שרץ לכיוון ניר עוז – צעירים, נשים וילדים". היא מספרת. "פתאום ראיתי נער נוהג בטרקטורון שנראה בדיוק כמו הטרקטורון של אבא שלי". בשלב הזה אביה של נילי ככה הנראה כבר נרצח, וגופתו נחטפה לעזה.
בתוך חאן יונס העלו אותה לרכב יחד עם תמי מצגר, גם היא מקיבוץ ניר עוז, והורידו אותן למנהרות של עזה. "הגענו לחדר גדול וראיתי בו הרבה אנשים מניר עוז, זה היה הזוי. את כולם שם אני מכירה". את החטופים באותו חלל המחבלים חילקו לקבוצות, ונילי מצאה את עצמה בקבוצה שרובה היו אנשים מבוגרים, כמעט כולם מניר עוז. ונילי, בתור אחות במקצועה שעובדת בחדר המיון של סורוקה, מיד לקחה על עצמה את תפקיד האחות. "הבהרתי להם שמדובר באנשים מבוגרים שזקוקים לתרופות באופן קבוע, אז לקחתי על עצמי את האחריות לדאוג להם. ביקשתי רשימה של תרופות ודאגתי שיקחו אותן". לדבריה של נילי, זה גם מה שעזר לה לשרוד. "המוח שלי כל הזמן עבד, חשבתי מה יקרה הלאה אם יגמרו חלק מהתרופות, הרצתי תרחישים בראש. זה מה ששמר עליי".
רגע השחרור במסגרת העסקה הגיע בהפתעה. נילי בעצם לא עמדה בקריטריונים לשחרור, ולא ידעה מה יעלה בגורלה. אבל ביום ה-55 לשבי הודיעו לה שהיא יוצאת לישראל. אותו רגע של שחרור נמהל בעצב גדול, כשבתור המתווכת בין החטופים לבין המחבלים היה עליה לספר לירדן ביבס שחמאס טוענים שאשתו שירי וילדיו אריאל וכפיר נהרגו בהפצצה של צה"ל. "אחרי זה הוציאו אותי בכוח, והיה מאוד קשה לדעת שהוא נשאר שם ושאני לא יכולה להיות איתו ברגע הזה", היא אומרת. "לא יכולתי לנסות לעזור ולהגיד לו שישאר באמונה שהם בסדר ושיהיה חזק".
החזרה מהשבי הייתה קשה מאוד. "בימים הראשונים הרגשתי שחזרתי לגיהנום. עם השבי ידעתי להתמודד, אבל פתאום הגיעו אליי כל הסיפורים משבעה באוקטובר, גיליתי על חברים שנרצחו ונחטפו, שהבית שלי נשרף. ולמעשה חזרתי ומיד ישבנו שבעה על אבא שלי". ממש עם שחרורה מהשבי, הודיעו לנילי ולמשפחתה שנקבע שאביה נרצח ושהוא מוגדר חטוף שאינו בחיים. גופתו עדיין בעזה.
מאז החזרה, נילי מרגישה שהיא "מושיטה את הלחי לעוד ועוד סטירות". החטופים שהיו חיים בשבי וכבר לא בחיים, ביניהם חברים מהקיבוץ, המבוגרים שנשארו מאחור ונרצחו במנהרות של עזה על אף שיכלו לחזור בעסקה נוספת אחריה. "הם היו יכולים לחזור בחיים, וממשלת ישראל בחרה לא להחזיר אותם, להקריב את החיים שלהם. זו סטירה מאוד מצלצלת שקמים איתה כל יום". ולמעשה, נילי מרגישה שהשיקום שלה תלוי בהשבתם של שאר החטופים. "הביטחון שלנו לא יחזור עד שהם לא יחזרו. ברמה הכי בסיסית, אני לא יכולה להמשיך הלאה כי אני לא יודעת אפילו על מי אני צריכה להתאבל, מי ישנו ומי איננו". ולצד זה, היא עושה צעדים קטנים בשיקום שלה, עם עליות ומורדות. "זה תהליך סיזיפי, אבל אני מוצאת דברים שממלאים אותי. זה עוזר".
