זה נשמע כמו מרק טעים במסעדה פרסית בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב, אבל זה לא. טוקסופלזמה גונדי הוא טפיל החי את חייו הבוגרים במעיו של חתול הבית ומטיל ביצים בצואה שלו. לא סתם טפיל טיפוסי שיושב לו בשקט במעיים ומחכה ליום טוב יותר. לא, לא, הטפיל הזה משתלט על המוח של חולדות מסכנות. יש מיליוני דוגמאות בטבע של פרזיטים המשפיעים על התנהגות החיה המארחת. בדרך כלל מדובר במניפולציה גסה. יש טפיל, לדוגמה, שפוגע בראייתו של המארח, כך שהוא לא מבחין בטורף קרב. אבל טוקסופלזמה גונדי זה משהו אחר לגמרי. זו טפילות מתוחכמת באופן שטני. פסיכופתי ממש.
הטפיל מתחבר לחלק במוח החולדה שאחראי על הפחד והחרדה, ומשבש באופן כימי את יצר הזהירות מטורפים – כמו חתול הבית, למשל. אבל זה לא נגמר כאן. חוקרים באוניברסיטת אוקספורד גילו שהחולדות הנגועות בטפיל הזה לא רק מאבדות כל פחד טבעי מחתולים, אלא שהטפיל גם גורם להן להימשך מינית לחתולים. במקום להסתתר, הן הולכות לחפש חתולים כאילו הן הוזמנו לארוחת ערב וסקס. והחתול? מבחינתו ארוחת הערב התנדבה להגיע בעצמה. וכל העינוי הפיזי־פסיכולוגי שמעביר הטפיל את החולדה בשביל מה? במטרה לשוב למעי החתול, וחוזר חלילה.
טוקסופלזמה גונדי הוא מטאפורה מושלמת לגורל האפל שפוקד את המערב בן־זמננו. כמו החולדה האומללה שמוחה הושחת בידי טפיל מניפולטיבי, כך גם התרבות המערבית נגועה בווירוס קטלני של הרס עצמי, שמשבש את האינסטינקטים הבסיסיים שלה לשרידות ולהגנה עצמית. הפרזיט הפוסט־מודרני חדר עמוק לנפש המערבית. הוא בלבל את הצפון של המצפן המוסרי והרציונלי, ועיוות כליל את תפיסת המציאות. תחת השפעתו המסממת המערב איבד את יצר ההישרדות הטבעי שלו, את החושים הבריאים שאמורים להתריע מפני סכנה מתקרבת.
וכמו החולדה שמשנה את טעמה המיני ומוצאת עצמה נמשכת אל הטורף המסוכן ביותר עבורה – כך המערב שלנו פיתח תיאבון מעוות למה שהורס אותו. הוא מקדש את הזר על פני המוכר, את החלש על פני הצודק, את האויב על פני האח, את ההתפוררות על פני הלכידות, את הכאוס על פני הסדר.
התמונות מהקמפוסים, למשל מהפגנות התמיכה באנסי חמאס, הוכיחו שבמערב יש משיכה מופרעת לטורפים. ובדומה לטפיל האמיתי – הפרזיט הפוסט־מודרני, הפרוגרס המרקסיסטי, מתעתע ומרמה. הוא מתחפש לקול של קדמה, של צדק, של סובלנות אין־קץ. קול של שפיות ונורמליות ושוויון. אבל מתחת למסכה מסתתר רצון שטני להשמיד את מה שהמערב בנה ושמר במשך מאות שנים. להקריב את העצמי על מזבח האחר עד להתמוטטות.
צ'רצ'יל נתפס באנגליה של שנות ה־30 כמחרחר מלחמה. הוא צדק. גם כיום העולם חייב להתעורר ולהכות בכל הכוח ובכל האכזריות, לפני שנידרדר למאבק שמחירו יהיה מיליונים בחיי אדם
ובעוד המערב מזמין את הווירוס הזה פנימה בהתלהבות עיוורת – ציר הרשע של האסלאם הקיצוני והמשטרים הרודניים של סין ורוסיה רק הולכים ומתעצמים. הם דואגים לשמור על הזהות שלהם ומנצלים את חולשת המערב המדוכא לטובתם. ובמחילה מכבודו של טוקסופלזמה גונדי – גם הטפיל האנושי המחוכם והמרושע ביותר לא יכול היה לבצע מניפולציה מוחית מושלמת שכזו.
וזה מביא אותנו לתוצאות הבחירות לפרלמנט האירופי ב־2024. לדעתי מדובר במראה שהוצבה מול פניה החרבות של אירופה, אבל יש בהן עניין מעודד גם עבורנו. כמו גופה שמתפרקת אבל יוצרת חיים חדשים מתוך הריקבון, כך אירופה. הפחד מההגירה, מה"פליטים", מהאלימות ברחובות, מהאיום הרוסי ומההתפוררות הכלכלית העיר הרבה אנשים, וזה סימן אופטימי.
מלחמת העולם השנייה התחילה ב־8 בנובמבר 1923 בבית בירה במינכן, בהכרזת הפוטש הכושל של היטלר. בזמן אמת, העולם לא הבחין בהתרחשות הזניחה בבוואריה. בניגוד לרומאים, שהקשיבו לקאטו הזקן והחריבו את קרתגו, צ'רצ'יל נתפס באנגליה של שנות ה־30 כמחרחר מלחמה. הוא צדק. גם כיום העולם חייב להתעורר ולהכות בכל הכוח ובכל האכזריות, לפני שנידרדר למאבק שמחירו יהיה מיליונים בחיי אדם, אם לא יותר.
מלחמת העולם השלישית נפתחה בקול תרועה ב־11 בספטמבר 2001. העולם חש גם חש את מכת הפתיחה של הג'יהאד העולמי, אך בכל זאת העדיף להתעלם, להדחיק, לחבר לעצמו נרטיב דמיוני על דת שוחרת שלום שכמה פסיכופתים מעוותים את דרכה (ע"ע מחלקת המדינה האמריקנית). בזמן הזה סין התקדמה, רוסיה חזרה להיות רוסיה, והעולם המערבי שכח את הלקח. שכח מהו כוחה של תנועת המונים חסרת מעצורים השיכורה מהצלחתה האכזרית.
לפני עשור ביקרתי בצרפת וכתבתי כך: "הם מתחילים להבין. וזה לא רק כל יהודי שאני פוגש – עם דגש על כל יהודי – שמדבר על עלייה קרובה לארץ ועל האימה ברחובות. אלה הגויים. צרפתים לבנים עם אפים גאליים ושיער בלונדיני. אני יושב במסיבת צהריים בחצר בית בראן, צפון־מזרח צרפת, וההבנה מחלחלת. אין פוליטיקלי קורקט מסרס בשיחות הללו, אין שיח זכויות, רק פחד מהעתיד והבנה רבה לישראל. יותר מאדם אחד הסביר לי שאנחנו המחסום האחרון בפני הברברים. עם כל הכבוד לנאורות ולרב־תרבותיות – אירופה, עד כמה שאני יכול להבין, מבועתת מהעתיד. נמאס לה לשלם את המחיר הבלתי נגמר עבור מהגרים חסרי כבוד לתרבות המקור, נמאס לה לממן מהגרים שחיים על כספי סעד, שגרים בדירות ממשלתיות ושמחפשים כל עילה לצאת לפרעות ברחובות. יום הפיצוץ קרוב, והוא יהיה מכוער. השאלה הגדולה היא אם זה לא יהיה מאוחר מדי".
האם בתוך התפוררות המערב יש סימני חיים? הימין האירופי פרץ אל הפרלמנט האירופי כמו אגרוף לפנים. תוקפני ומפחיד, אך גם מלא כוח וחיוניות. אלה כוחות שבאו להילחם על הישרדות אירופה, להגן על מה שנותר מהציוויליזציה המערבית המנוונת. ואיתם נצטרך לכרות ברית אם אנחנו רוצים לשרוד.
סימני נפט נראו בהצבעה עבורנו באירוויזיון. בעיניי, מראות 7 באוקטובר בתוספת ההפגנות באירופה למען חמאס הבעיתו מיליוני אירופאים ואמריקנים. אנשים בחרו ב"אלטרנטיבה לגרמניה" ובמפלגה של מארין לה פן לא מאהבה, אלא מתוך פחד וייאוש. באמריקה אנשים בוחרים בטראמפ כי נמאס להם מדיפ־סטייט מושחתת וממדיניות פנים שמנוכרת לחיים שלהם.
לימין במערב נמאס להיכנע לעבדות רעיונית, שבה כל ערעור על הקונצנזוס וכל יציאה מחלון האוברטון של האליטות נתפסים ככפירה ומוקעים ללא רחמים. חופש הביטוי, מושג מקודש בעבר, הפך לקלישאה עלובה בעולם הפוליטיקלי קורקט.
הפוסט־מודרניזם, שביקש לחלל ולהרוס אמיתות ונרטיבים מוחלטים, יצר עריצות פי מאה יותר איומה. אולי, והלוואי, הבחירות לפרלמנט האירופי יוכיחו שהרעיון המכונן של המערב עדיין חי.
