התורה אומנם אוסרת על קעקועים, אבל זה לא מפריע ליהונתן בלסיאנו לחבר בין האהבות שלו – האמנות והיהדות. לקראת יריד ספרי אמן בהשתתפותו, הוא מספר אילו קעקועים יצר בהשראת עקדת יצחק וספר איוב, כיצד המלחמה משפיעה על התחום, ואיך משפחתו הדתית השלימה עם מקצועו, כמו גם עם היציאה בשאלה והיציאה מהארון. "היה להם יותר קשה לקבל את הקעקועים מאשר כל דבר אחר"
יש מי ששילוב פסוקים מהמקורות היהודיים בקעקועים ייתפס בעיניהם כחילול הקודש, פרדוקס שאי-אפשר ליישב, אבל אמן הקעקועים יהונתן בלסיאנו חושב אחרת. "אנחנו תופסים את הקעקועים והדת כדברים מנוגדים, ואני מנסה להראות שאפשר לחבר בין הקצוות המנוגדים וליצור מהם משהו יפה שמפרה את שני הצדדים", הוא מספר בריאיון ל-ynet. "אני חושב שעם כל הוויכוחים שיש לנו בחברה הישראלית, גם בתוך המלחמה, זה מסר שיפה לזכור אותו גם בהקשרים אחרים. היהדות מבוססת בסופו של דבר על חילוקי דעות ועל אי הסכמות. אנחנו צריכים לברך על זה ולא לבטל את זה".
בלסיאנו יצר דימויים מצוירים בהשראת פסוקים מהתנ"ך, והפך אותם לקעקועים. בחלק מהמקרים הוא משלב בקעקוע אותיות ומילים מתוך הכתובים. ספרו שמציג את יצירותיו, "וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ", ישתתף ביריד ספרי אמן בארטפורט – מרכז האמנות העכשווית בתל אביב, שיחל הערב (ד') ויימשך עד שבת. שם הספר נגזר מהפסוק בספר ויקרא העוסק באיסור על קעקועים: "וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם".
אחת הסיבות המרכזיות שמובאות במקורות לאיסור הזה היא החיבור בין קעקועים לעבודה זרה בתקופות קדומות, מה שפחות רלוונטי ליצירות של בלסיאנו. "הסיבה שבחרתי בשם הזה לספר היא לא מתוך פרובוקציה, אלא כי קסמה לי המחשבה שהפסוק הזה אולי רומז שהתהליך של הקעקוע הוא לא רק פיזי, וכמו שהוא משאיר שריטה בגוף, הוא משאיר גם איזושהי שריטה בנפש – ואני בוחר להסתכל על זה בצורה חיובית. אני מאמין שכל מי שבוחר להתקעקע עושה את זה מתוך רצון לחוות גם משהו בנפש ולא רק בגוף שלו", הוא מסביר.
הרב מהישיבה כתב הקדמה
בלסיאנו גדל בבית דתי לאומי ולמד בישיבה התיכונית בר-אילן בתל אביב. בעוד חבריו המשיכו לישיבות הסדר, הוא בחר להתגייס מיד עם סיום כיתה י"ב, והיה מפקד של קורס מ"כים בחיל האוויר. "בתל אביב אין למסגרות אפשרות ליצור בועה, אתה תמיד חשוף למה שקורה בחוץ. זה פתח לי את הראש בגיל צעיר מאוד, והייתה לי משיכה לדברים שנחשבו אסורים והיו טאבו בסביבה שגדלתי בה", הוא מעיד. "אגב, את ההקדמה לספר כתב הרב שלי מהישיבה – הרב בנימין פרל. ניגשתי אליו כשעבדתי על הספר וחזרתי לישיבה התיכונית שלמדתי בה, והוא כתב טקסט מדהים".
איך משפחתך הדתית מתייחסת לעיסוק שלך? "זה דבר אחד שהבן יוצא בשאלה ומפסיק לקיים אורח חיים דתי, וזה דבר אחר שהוא מתעסק בקעקועים. אני חושב שהיה להם הרבה יותר קשה לקבל את הקעקועים מאשר כל דבר אחר. באופן כללי הכול אצלם עבר חלק יחסית – גם ההתרחקות מהדת וגם היציאה שלי מהארון, אבל הקעקועים היו באמת משוכה שהיינו צריכים לעבור. לאו דווקא בגלל האיסור, אלא יותר מהכיוון האסתטי, כי כל המשפחה שלי חושבת שקעקועים הם הדבר הכי מכוער בעולם. בסוף כשהם הבינו שאני מרוויח מזה כסף הם נרגעו, אבל זה היה תהליך".
בלסיאנו מעיד שגם הוא עצמו היה צריך לעבור תהליך. "כל הקעקועים על הגוף שלי הם אך ורק מהמותניים ומטה, ואני כותב בספר על התהליך שעברתי – ממצב שבו עשיתי אותם רק במקומות שאפשר להסתיר, כדי שאוכל לשלוט באופן שבו המשפחה והסביבה שלי תופסות אותי", הוא מסביר. "אני משתמש בדוגמה של עצמי כדי לעסוק בהשפעה של קעקועים על האופן שבו תופסים אותנו. הדוגמה הקלאסית היא שאומרים לך שאם אתה הולך לריאיון עבודה ויש לך קעקועים, כדאי לדאוג שהם יהיו מכוסים.
"אני חושב שעדיין, למרות ההתקדמות והעובדה שיותר ויותר אנשים מתקעקעים, יש בקעקועים משהו שאנשים תופסים אותו כלא רציני. אולי בגלל העובדה שאתה מתחייב שמשהו יישאר לנצח על הגוף שלך, ואנשים תופסים את זה כדבר קצת ילדותי או אימפולסיבי".
להתקרב ליהדות מהמקום הכי לא צפוי
הספר יצא לאור באוגוסט 2023, ומציג עשרות קעקועים שיצר לאורך שנתיים, לצד המקורות שהם מתבססים עליהם והפרשנויות שבלסיאנו ולקוחותיו נתנו להם. "הוא מתעד תהליך שעברתי ביחד עם המתקעקעים – האנשים שהם הקנבס ליצירה הזו. הוא משלב את הרקע שלי והאהבה שלי ליהדות עם התשוקה השנייה שלי בחיים, לקעקועים", הוא משתף. "ניגשתי לפרויקט בהתחלה בהססנות, כי פחדתי מאוד שאנשים יחשבו שאני מנסה לעשות איזשהו גימיק פרסומי על גבי היהדות, משהו פרובוקטיבי. חששתי שלא יבינו שאני באמת ניגש לזה מכבוד גדול מאוד. אני עושה את זה עד היום, גם אחרי שהספר יצא, ולא בכוונה זו הפכה להיות הנישה שלי בתוך עולם הקעקועים".
איך התנהלה העבודה עם האנשים שהתקעקעו? "הפגישה ראשונה היא בעצם לימוד בחברותא, ממש כמו בישיבה. אנחנו יושבים ביחד מול הפסוקים מהתורה, ומנסים לראות אם אפשר ליצור חיבור בין הפסוקים והסיפור מהתנ"ך לחיים הפרטיים של המתקעקע, לחבר בין העולם המקראי לעולם האישי. אם אנחנו מצליחים ליצור חיבור כזה, אז המפגש השני שלנו הוא הטקס עצמו של הקעקוע. אנחנו ממש חורטים את הסיפור הזה בעור והופכים אותו לחלק מסיפור החיים של האדם".
אחד הקעקועים נעשה בהשראת סיפור עקדת יצחק, ובפרט הפסוק "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר": "המתקעקע סיפר על אבא שלו שחזר בתשובה, נעשה קיצוני והיה אלים כלפיו וכלפי האחים שלו. זה גרם אצלו לרתיעה מהדת. הוא אמר שכשהוא מסתכל על סיפור עקדת יצחק הוא רואה אבא שבוחר באמונה באלוהים על פני הבן שלו, ומוכן להקריב את הבן שלו. בחרנו דווקא ברגע שבו מלאך אלוהים מתגלה לאברהם, וקורא לא לגעת בילד, וכך יצחק ניצל. זו תזכורת למתקעקע שהוא עבר את זה, ומה שקרה עם אבא שלו לא מגדיר אותו. הפנים בקעקוע הם הפנים שלו בתור ילד".
העבודה על הקעקוע הובילה להתפתחות מפתיעה. "רוב האנשים שהתקעקעו בפרויקט הזה הם אנשים שהקשר בינם ובין הדת די מקרי. במקרה הזה הלקוח התקשר אליי אחרי שבועיים לעדכן אותי שבעקבות כל מה שדיברנו ובעקבות הקעקוע, הוא התחיל ללכת לבית כנסת בשבתות", מספר בלסיאנו. "זה יכול להראות איך דווקא מהמקום הכי חילוני, הכי לא צפוי, אפשר לקרב אנשים ליהדות".
הקעקוע הראשון שיצר במסגרת הפרויקט הוא ציור של אדם וחוה חבוקים, עם עלה תאנה וקטע מתוך הפסוק: "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד". "אני זוכר שכבר בתור תלמיד בישיבה הפסוק הזה סקרן אותי ברמות, ולא יכולתי להפסיק לחשוב על הפואטיות ועל הרומנטיקה שבו", לדבריו. "יש משהו מדהים ברמיזה שבאהבה אתה באמת מוצא את החצי השני שלך, ונוצר חיבור שאי-אפשר להפריד אותו, כמו שני אנשים שהם גוף אחד. בתחילת התנ"ך, לפני כל המצוות, האיסורים, הסיפור של עם ישראל ויציאת מצרים – לפני הכול מסופר הדבר הכי אנושי, שהוא לחפש עזר כנגדך בחיים האלה".
קעקוע נוסף שנוצר בהשראת ספר בראשית, של נחש, מתכתב עם העונש שהוטל על דמות הנחש לאחר חטא עץ הדעת: "עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ". גם לקעקוע הזה יש הסבר: "המתקעקע אמר שזה קצת זורק אותו למקום של 'דע מאין באת ולאן את הולך', ומזכיר שכל דבר יכול להילקח ממך אם לא תהיה אדם טוב. לקחנו את הקללה של הנחש כתזכורת לכך שיש להתנהגות לא מוסרית השלכות, ולכן אנחנו צריכים להימנע ממנה".
אחד הקעקועים נעשה בעקבות ספר איוב. "הסיפור של איוב הוא על אמונה בזמן משבר. אלוהים בוחן את איוב ואת האמונה שלו. במקרה הזה המתקעקע עבר תקופה קשה מאוד מבחינה רפואית ומשפחתית, והרגיש שהקריאה בטקסט מעוררת אצלו את השאלות האמוניות האלה", הוא מציין.
קעקוע אחר הוא ציור של חיבוק אמיץ בין רות לנעמי, עם שיבולים המזוהות עם מגילת רות. "המתקעקעת בחרה את זה בגלל אחוות הנשים", מסביר בלסיאנו. "היא ציינה כמה חריג זה ששתי נשים מובילות את הסיפור ומניעות את העלילה. זה מראה אהבה מסוג שלא מראים לנו הרבה בתנ"ך, אהבה ודבקוּת בין שתי נשים, בין חמות לכלה".
בין מרים הנביאה לפסטיבל נובה
"אם נסכים להסתכל רגע מעבר לאיסור ההלכתי, אני חושב שיש משהו בקעקועים שהוא גם יהודי מאוד במהות שלו", טוען בלסיאנו. "בהרבה מצוות ביהדות הגוף שלנו הוא מדיום שאנחנו משתמשים בו כדי להתחבר לזהות היהודית הקולקטיבית ולאלוהים – בין אם זה ברית מילה שאנחנו עוברים בגיל שמונה ימים, שהיא בעצם שינוי בלתי הפיך שאנחנו עושים בגוף שלנו כדי לסמן את עצמנו כיהודים, ובין אם אנחנו חובשים כיפה, הולכים עם ציצית או צמים ביום כיפור. אנחנו כל הזמן מעבירים את הגוף שלנו תהליכים שנועדו להיות שער לנפש".
אגב שריטות בנפש, אתה פוגש מאז 7 באוקטובר הרבה אנשים שמבקשים לקעקע דברים שקשורים למלחמה ולנופלים? "חד-משמעית. יש אנשים שבוחרים לעסוק במלחמה עצמה ובמחיר שהיא גבתה, ואנשים שבאים להנציח את האנשים שהם אוהבים. יש גם כאלה שהיו להם כבר המון זמן רעיונות לקעקועים, והם חיכו איתם – ופתאום המלחמה יצרה אצלם איזושהי תחושת דחיפות. פתאום הכול נראה קצר. קעקועים עוזרים לנו לסמן את עצמנו במרחב, בתור בעלי זהות עצמאית. סביב כל הדיבור על מה זה להיות יהודי, מה זה להיות ישראלי ואיך תופסים אותנו כלפי חוץ בעולם, אני חושב שלאנשים נהיה דחף ליצור לעצמם גם איזושהי זהות עצמאית".
היו במהלך המלחמה גם כאלה שרצו להתכתב עם המקורות דרך הקעקועים? "היה לי מתקעקע אחד עם סיפור מרגש מאוד. הוא איבד את אחותו במסיבה ברֵעים, ובחרנו ביחד, אחרי כמה שיחות בינינו, לקעקע משהו בהשראת מרים – שזה היה השם השני של אחותו. בחרנו ליצור משהו בהשראת הדמות שלה ושירת הים, סביב הנגינה שלה בתופים, כשהיא מובילה את עם ישראל, רוקדת ושרה. זה גם בסופו של דבר הזיכרון והרגע האחרון של אחותו. הרגע שבו היא יצאה לחגוג, לשיר ולרקוד. יצרנו חיבור שריגש אותי מאוד. זה גם היה הקעקוע הראשון שלו, וזו הייתה זכות ממש גדולה בשבילי, לעשות דבר כזה".
