לאזלו טות', גיבור הסרט "הברוטליסט", הוא ארכיטקט יהודי, ניצול שואה, שברח מבודפשט לאחר מלחמת העולם השנייה ומנסה לבנות חיים חדשים בפנסילבניה, ארצות הברית. הסיכוי הגדול שלו להצלחה נמצא בידיים של הריסון ואן ביורן, תעשיין נוצרי עשיר, שמזמין ממנו פרויקט ענקי. אבל ברגע מפתח בסרט ואן ביורן מחליט פתאום להקפיא את הפרויקט כדי לחסוך בהוצאות ולמנוע אסון יח"צ. עד אותו רגע לאזלו היה תחת רושם שהוא שותף בהובלת הפרויקט, או לפחות בעל השפעה משמעותית עליו. אבל כשוואן ביורן מעדכן אותו בדיעבד על הביטול, הוא מבין את יחסי הכוחות לאשורם: הוא תלוי במעסיק שלו לחלוטין. הוא השקיע בפרויקט את כל־כולו רגשית, כלכלית ומקצועית, אבל מבחינת ואן ביורן הוא רק קבלן ביצוע לעוד פרויקט. "בשבילו זה כמו לשפץ מטבח", מסבירה ללאזלו אשתו, ארזבת.
סיפורו של לאזלו הוא בעצם סיפורם של מהגרים באמריקה באשר הם, אז וכיום — מהרצון להרגיש בבית בטריטוריה החדשה, דרך המכות, ההשפלות והאכזבות שבדרך ועד ההתפכחות הבלתי נמנעת.
כשלאזלו רק מגיע לאמריקה הוא לן אצל בן דודו אטילה, שהשתקע בה זה מכבר. השניים הם אבטיפוסים שונים לאופן שבו מהגרים מגיבים לסביבתם החדשה: אטילה ויתר על זהותו הגלותית כדי להיטמע — הוא יהודי שנישא לנוצרייה קתולית והקים עסק למכירת רהיטים שנקרא מילר ובניו, אף שזה לא שמו ואין לו ילדים, רק כי "האמריקאים אוהבים עסקים משפחתיים". לאזלו, לעומתו, נראה זר ומוזר, החזות שלו יהודית, המבטא שלו כבד ואפילו במלאכתו הוא דבק בסגנון האדריכלות הברוטליסטי החריג לנוף המקומי, ומשלם מחיר על סירובו להתאים את סגנונו לטעם האמריקאי.
הקשר עם ואן ביורן נוצר כשמשפחתו מזמינה את לאזלו ואטילה לשפץ את הספרייה הביתית כמתנת הפתעה לתעשיין. ואן ביורן מתרעם על ההפתעה ומזדעזע מסגנון העיצוב הפרקטי והנוקשה, שהוא ההפך הגמור של הסגנון הקלאסי רב העיטורים שהוא מכיר ואוהב. הוא מפטר אותם מיד ולאזלו מאבד לא רק את הפרנסה, אלא גם את מקום מגוריו בעקבות ריב שהתגלע בינו לבין אטילה.
"הם לא רוצים אותנו כאן", זועק לאזלו בזעם על אשתו ומבהיר שאמריקה לא מעוניינת באמת לאמץ זרים לקרבה. היא רק מנצלת אנשים בעמדות חולשה בשביל סמלי סטטוס
קראו עוד ב"מוסף כלכליסט":
הזעם של גבר אמריקאי לבן עשיר ויהיר על טעמים אדריכליים מהדהד את אחד המהלכים שקידם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ כבר ביום הראשון לכהונתו השנייה: הוא הנחה לקדם בנייה קלאסית של מבנים ממשלתיים מתוך "כבוד למורשת הארכיטקטורה הקלאסית… כדי לייפות ולרומם את המרחבים הציבוריים", הציע לבחון עיצוב מחודש של מבנים רשמיים שלא מתאימים לסגנון הזה, ודרש שיתריעו בפניו על כל תוכנית שחורגת מהסגנון. מומחים מעריכים כי טראמפ יוצא נגד מבנים בסגנון הברוטליסטי, כמו בניין ה־FBI, כי הם נראים כמו סמל לכיבוש סובייטי (בגלל המוצא של חלק מהאדריכלים) של המרחב האמריקאי.
אבל בסרט היחס של ואן ביורן ללאזלו מתהפך כשהוא מתחיל לקבל מחמאות על הספרייה המודרנית שלו. פתאום הדבר השונה, הזר והמוזר הוא מיוחד, אטרקטיבי ומשדר תחכום ויוקרה. ואן ביורן מגלה שללאזלו יש עבר מקצועי מפואר ומחליט לפרוש עליו את חסותו. כך למשך תקופה ארוכה הוא הופך להיות מעסיקו היחיד.
גם כאן יש שיקוף מדויק ליחס של האמריקאים לסגנונות אמנות מתרבויות זרות: בהתחלה הם סולדים מהן, מסמנים אותן כמגונות ונחותות ומנסים להעלים אותן מהמרחב (ע"ע ג'אז או היפ־הופ, למשל). אחר כך הסגנונות הללו הופכים לטרנדיים, אפילו מיינסטרים. אבל זה לא משנה את מעמד הזרים עצמם — גם כשהתרבות שלהם נחגגת בידי לבנים עשירים, הם נותרים בשולי החברה.
ואן ביורן מרוויח מהחוכמה והכישרון של לאזלו, אבל יותר מכך הוא נהנה לחוש עליו בעלות, להתנשא מעליו ולהתייחס אליו כאל תכשיט אקזוטי שהוא יכול להציג לראווה בארוחות ערב, לנצל ולהשליך כרצונו. הוא נהנה לנהל איתו שיחות כי הוא מספק לו בידור אינטלקטואלי, ואז צוחק עליו שהוא נשמע כמו מצחצח נעליים ומשליך עליו מטבע באמצע ארוחת הערב. וגם ביחסי העבודה בין השניים ואן ביורן לא מפסיק להתערב בעבודתו של לאזלו, להתייחס אליו כאל עבד שבבעלותו ולהתעלל בו ממש. אבל הוא לא רואה עצמו כגזען, חלילה. הרי יש לו חבר טוב יהודי!
"הם לא רוצים אותנו כאן", זועק לאזלו על אשתו בזעם וייאוש, מבהיר שאמריקה לא מעוניינת באמת לאמץ את הזרים לקרבה, לחגוג תרבויות זרות או לטפח אמנים יוצאי דופן — היא רק מנצלת אנשים בעמדות חולשה בשביל סמלי סטטוס. היא תיתן להם מקום מגורים ופרנסה, אך תדאג שאף פעם לא ירגישו אצלה בבית.
ובכל זאת, "הברוטליסט" מציג לא רק את הנישול, אלא גם את האופן שבו בני מיעוטים יכולים לבטא את עצמם ולהתחזק — כשהם חוברים זה לזה. לאזלו הוא גבר יהודי שמוצא חבר אמת בגבר שחור, ומצליח לתבוע צדק בסיוע של נשים. אלה מאפשרים לו להאמין בעצמו, לעבד את טראומות העבר, לבטא בקול את מה שהוא מדחיק, ובעיקר — להמשיך להיות עצמו, בלי ריכוכים, פשרות וחנופה להעדפות המקומיים. עד שלבסוף לאזלו מקבל את ההצלחה וההכרה שלו בזכות ולא בחסד. בכך, מדגיש הסרט שגם אם אמריקה הממסדית תמיד תהיה שונאת זרים ונצלנית — החברה האמריקאית עצמה היא אוסף של מיעוטים ומהגרים, מקום שבו מתקיימות אלפי קהילות, קטנות וגדולות. כך שכל אחד יכול למצוא בה בית, בלי לוותר על עצמו ולמרות הקושי האדיר.
