בזמן שהמשק הישראלי מתמודד עם אתגרי התאוששות ממלחמת חרבות ברזל, ותעשיית ההייטק חווה ירידה חדה של 27% בהיצע המשרות בתוך שנה בלבד, יש קבוצה אחת שנשארת מאחור – גם כשהמצב טוב וגם כשהוא רע: הדרוזים. מספר המשרות לג'וניורים הצטמצם לכ-300 בלבד, והכניסה להייטק הפכה למכשול כמעט בלתי עביר למי שאין לו רשת קשרים חזקה או תמיכה תעסוקתית משמעותית. אם המציאות הזו מאתגרת לכל צעיר ישראלי, היא כמעט בלתי אפשרית עבור צעיר דרוזי שמגיע מסביבה שבה ההייטק לא היה אופציה ברורה מלכתחילה.
בני העדה הדרוזית הם חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. אחוז הגיוס של צעירים דרוזים הוא הגבוה ביותר בארץ, וכיום רוב הבנות הדרוזיות גם עושות שירות לאומי. צעירים דרוזים גדלים עם תחושת שליחות עמוקה, ורבים מהם רואים את עתידם בשירות הצבאי – שמסלול הקבע הוא כמעט האפשרות היחידה להתקדמות מקצועית עבורם. לעומת זאת, ענפים כמו ההייטק, שנהנים מהשקעות ממשלתיות ופרטיות עצומות, נותרים עבורם בגדר חלום רחוק. לא משום שהם אינם מוכשרים, אלא כי חסרים להם הכלים, הגישה והליווי הנכון שיאפשרו להם להצליח בתחום.
שירות צבאי קרבי, המהווה מקור לגאווה בעדה, גם הוא לעיתים מהווה אתגר. בעוד שבקרב יהודים חילוניים, למשל, רבים משובצים ביחידות טכנולוגיות כמו 8200 או ממר"ם, שמעניקות להם דריסת רגל ראשונה בתעשייה, מרבית הדרוזים משרתים בתפקידי שטח קרביים. המשמעות היא שהם מסיימים את שירותם הצבאי ללא ניסיון טכנולוגי רלוונטי, בניגוד לחבריהם היהודים שזוכים ליתרון משמעותי בשוק העבודה.
בכל שנה מצטרפים למעגל מחפשי העבודה מאות אקדמאים דרוזים שסיימו את לימודיהם בתחומי המדעים, ההנדסה והמחשבים. אחוז הבגרויות בקרב הדרוזים הוא הגבוה ביותר בישראל, ובשנים האחרונות נרשמה עלייה משמעותית במספרם של בוגרי אוניברסיטאות ומכללות בתחומים אלה. עם זאת, רבים מהם מתקשים למצוא עבודה בתחום. בעוד שצעירים יהודים נחשפים להייטק כבר מגיל צעיר, דרך רשתות חברתיות, תוכניות חינוך ייעודיות, שירות צבאי טכנולוגי ומיזמים שונים, לצעירים דרוזים כמעט ואין נגישות למסלולים אלו. התוצאה היא פער הולך ומעמיק: גם אלו שהשקיעו בלימודים אקדמיים מגלים שהכניסה לתעשייה חסומה בפניהם, ונאלצים לפנות למקצועות אחרים או להישאר ללא תעסוקה הולמת.
מציאות זו מחייבת פתרון מערכתי. בשנים האחרונות הוקמו תוכניות לשילוב אוכלוסיות שונות בתעשייה, אך מעטות מהן נוגעות באופן ישיר בצרכים הייחודיים של הדרוזים. כדי לצמצם את הפערים, יש לקדם מסלולים ייעודיים שיחברו בין השכלה טכנולוגית לבין מעסיקים – בדגש על הכשרה מעשית, מנטורינג והשמות ממוקדות. החיבור לתעשיות הביטחוניות, למשל, הוא הזדמנות מצוינת: מדובר בתחום שבו יש ביקוש גבוה לכוח אדם איכותי, ומקום טבעי להשתלבות עבור צעירים דרוזים בעלי רקע ביטחוני ותחושת שליחות למדינה.
כדי להפוך את השינוי למציאות, נדרשת מחויבות אמיתית מצד המדינה, התעשייה והפילנתרופיה. לא מספיק להניח כי כישרון ימצא את דרכו לבד – יש ליזום תוכניות אקטיביות שיבטיחו ליווי והשמה בשוק העבודה. יוזמות כאלו כבר הוכיחו את עצמן במגזרים אחרים, וכעת הגיע הזמן ליישם אותן גם עבור העדה הדרוזית. תוכניות הכשרה מותאמות, קורסים ממוקדים בשיתוף מעסיקים, והסרת חסמים תרבותיים ותעסוקתיים – כל אלו יכולים לייצר שינוי משמעותי.
התרומה של העדה הדרוזית למדינת ישראל ברורה. מלחמת חרבות ברזל הוכיחה שוב את גבורתם של הדרוזים, ששירתו בקווי החזית והגנו על אזרחי המדינה. סא"ל סלמאן חבקה ז"ל, שהוביל את הפריצה לקיבוץ בארי והציל עשרות חיילים ואזרחים, הוא סמל למחויבות האינסופית של העדה. לצד ההכרה בגבורה, המדינה צריכה לוודא שגם בשדה האזרחי – ובפרט בתעשיות החדשנות וההייטק – לדרוזים יש מקום שווה.
דווקא עכשיו, כשההייטק הישראלי עובר טלטלה, זהו הזמן להשקיע באוכלוסיות שלא קיבלו את התנאים ההוגנים להצליח בו. יש כאן הזדמנות לשלב את הדרוזים בתעשייה שתעצב את עתיד ישראל, ולבנות מסלול שיבטיח להם ולמדינה עתיד משותף, חזק וצודק יותר.
יפעת ברון, מנכ"לית עמותת itworks, הפועלת לגיוון סקטור ההייטק הישראלי
