25 שנה אחרי, השדר נזכר: "מרוב התרגשות, אפילו פספסתי את כובש שער הניצחון". וגם: הביקורות על שידור אוהד, הגיית השמות ה"מיוחדת" והרגע הגדול בקריירה של 50 שנה. ראיון של השדר כמו שמעולם לא שמעתם
גמר ליגת האלופות סיפק כמה קלאסיקות, אבל מעטות משתוות למה שקרה השבוע לפני 25 שנים. האתוס של מנצ`סטר יונייטד ואלכס פרגוסון נכתב מול עיניהם של מעל 90,000 איש בקאמפ נואו, אחד מהם – שדר המשחק בערוץ הספורט, רמי וייץ. רגע לפני הגמר הנוכחי בין ריאל מדריד לבורוסיה דורטמונד בוומבלי, חזר וייץ 25 שנה אחורה אל אחד מרגעי השידור הכי זכורים שלו ב-50 שנים של קריירה וגם, איך לא, התייחס לביקורות עליו ברשתות על ההטיה שלו לטובת מכבי חיפה ועל ההתעקשות להגות שמות בצורה שונה.
"נעים לי להיזכר", מתחיל וייץ, "אני לא יודע אם אפשר לדבר על ריגושים, היו הרבה אחרים, אומנם לא באותו קנה מידה. זה היה אחד מבין 15 גמרי ליגת האלופות ששידרתי בקריירה שלי. הוא היה אחד הרעים והמשעממים ששידרתי בחיים. שתי הקבוצות הפריעו אחת לשנייה. עד לשתי הדקות המופלאות האלה. היו לזה השלכות אחרי זה. יצאנו מהאצטדיון והיתה לנו נקודת מפגש עם כל הישראלים ליד אחד מבתי המלון ליד הקאמפ נואו. אני זוכר אחרי השידור שכולם הסתכלו עליי והתחילו לשאול `האם זה אמיתי?`. דיווחו להם מהארץ שהיה שידור מרגש מאוד עם צעקות שלי. עם השאלות שלי, זה התחיל לחלחל. עד שפגשתי אותם, לא הייתי שם. נפל לי האסימון ברגע הזה. הייתי משימתי עד אז".
"כשהיה שער השוויון של שרינגהאם, אתה מתחיל לבנות לך איזשהו טקסט אפשרי לדרמה אפשרית של הדקות האחרונות של תוספת הזמן. השער של סולשיאר שהכריע את המפגש… הוא בא מיד אחר כך, ולא היה לך זמן להתכונן לזה. הדבר הזה, של עוד גול למנצ`סטר יונייטד בתוספת הזמן, ועוד של סולשיאר שנכנס כמחליף, זה לא היה בתוכניות. צעקתי `שער!`, ולא היה צריך יותר מזה. שאלתי את שגיא הפרשן שלי `מי כבש את השער?`. מרוב התרגשות, לא ידעתי אם זה סולשיאר או מישהו אחר. ברגע שמוכרע משחק ברמה כזאת, ויש היסטריה באיצטדיון, הבמאי עבד שם יפה מאוד עם הספסל והאוהדים של יונייטד, וגם של באיירן – כולם לא מאמינים למה שקרה. אח"כ הפרצוף של לותר מתיאוס, הקלוזאפ של קופור, שמרביץ בדשא ושמייכל שחוגג בצד השני של המגרש. זו טלוויזיה. המונח `לס איז מור` הוא נכון. בחיים לא כעסו על שדר שדיבר פחות".
השידור מהקאמפ נואו, הזכיר לווייץ עוד רגע גדול אותו שידר: "כשיניב קטן כבש את השער הראשון אי פעם של קבוצה ישראלית בליגת האלופות באולד טראפורד, ושגיא ואני לא ישבנו בעמדת שידור רגילה, ישבנו ליד השדרים האנגלים בגג האיצטדיון, ופתאום יניב קטן מבקיע שער והמצלמה הולכת לקהל של מכבי חיפה… אני החלטתי לחכות קצת. דמיינתי באותו רגע את אלפי אוהדי מכבי חיפה קופצים מהכורסא בבית. שגיא אמר: `אנחנו יושבים על גג האיצטדיון, ואני מרגיש על גג העולם`. וזו התחושה – ולא צריך יותר מזה".
"שלושער של שימיץ`? הברקה"
וייץ אף פעם לא הסתיר את אהדתו למכבי חיפה, אבל לדבריו זה לא משפיע על השידורים. "אין פחד לשדר קבוצה שאתה אוהד, אין שוני", הוא אומר, "אני מתייחס לשידור כמו שהשופט מתייחס למשחק – נייטרלי. מחפש אנדקוטות, שמא אצטרך להשתמש בהן, ומכין אותן בצד. להגיד שרציתי שיונייטד תזכה? כן. אבל לא בגלל אהדה, אלא בגלל שידעתי שיש הרבה יותר אוהדים להם מאשר לבאיירן. זו היתה שנת 99 ומבואי לערוץ הספורט 5 עונות קודם לכן, שידרנו הרבה מאוד כדורגל אנגלי, כולל ברקוביץ` בסאות`המפטון. הליגה הגרמנית לא היתה על הסקאלה עד אז".
"הביקורות על `שלושער של שימיץ`? אני שומע את זה פעם ראשונה. זו יציאה ספונטנית, שאתה בבת אחת מעכל שהקבוצה ספגה שלושה שערים מטעויות של אותו שחקן. האמירה הזו היא, מבחינתי, אחת המוצלחות שלי. זה שאמרו שאני מדבר מרגש על מכבי חיפה, זה שטויות. הייתי עושה את זה עם כל קבוצה אחרת ועשיתי דברים דומים עשרות פעמים. באתי הביתה אחרי זה, וכהרגלי אני משוטט באתרים כדי לראות תוצאות ומה היה היום, וכולם, אפילו במילים חריפות יותר… `מופע האימים של שימיץ`. `שלושער` זה דבר שנופל לך באותו רגע ואתה אומר `אוקי טעות אחת, שתיים, אבל שלושה. אז אמרתי את זה`. יש אוהדי מכבי תל אביב, יש כאלו שנגדי, זה לא נחשב בעיני". הרשתות החברתיות לא נחשבות בעיני, זה לא מזיז. היום, כל אחד שמחזיק טלפון ביד ויש לו גישה לרשת חברתית, הוא בעצם תחנת שידור ויכול להגיד מה שהוא רוצה. פעם היו טוקבקים, הבנתי מהר מאוד שזה לא לרמה שלי ויש לי את הביקורת העצמית שלי. אני בהחלט מקבל הערות מכאן ומכאן שלי, ובצדק, שמנסים להגביל אותי על אמירה כזו או אחרת, לרוב זה בצדק. לפעמים אני קצת חורג".
עוד מקרה שנדבק לווייץ קרה כאשר שידר את נבחרת קרואטיה האגדית, שסיימה במקום ה-3 במונדיאל 1998. אחרי שנים שחלוץ אותה נבחרת נודע בישראל כדאבור סוקר, וייץ החל לקרוא לו שוקר, ועורר סערה. "כשמאיר איינשטיין התחיל לשדר, הוא קרא לרומן פץ `רומן פאץ`", סיפר וייץ, "הוא ניגש אליי וביקש שנתקן את הטעות. אנדז`יי קוביקה יום אחד ניגש אליי ואמר לי שקוראים לו אנדרי קוביצה. אבל הוא אמר שכבר נישאר עם קוביקה, כי זה התקבע. במונדיאל 1998 קראתי לקרואטי דאבור שוקר, וזה כי השדר הקרואטי שהכרתי והחלפנו חוויות רבות… שאלתי אותו על זה, והוא הסביר לי איך הוגים נכון את האות S עם הצ`ופצ`יק. ירדו עליי רצח על הדבר הזה, כי מאיר איינשטיין אמר `סוקר`. שבוע אחרי זה אותו מבקר פרסם התנצלות".
הרגע הגדול בקריירה
וייץ גם סוגר 50 שנים בטלוויזיה, מההתחלה בערוץ הראשון ועד היום בצ`רלטון. זמן טוב להסתכל קצת לאחור. "ביום שהתחלתי את הקריירה, מצאתי את עצמי בירושלים בלי מקום לישון. זה היה היום שבו הצטרפתי לרפי גינת. הוא היה שדר ואמרו לי להתלוות אליו. היה משחק ליגה לאומית בחדרה והתלוותי אליו לעריכה בירושלים לקראת השידור. גרתי אז באזור חיפה. באותו יום לא דמיינתי כלום. בימים שלאחר מכן זה התחיל לקרום עור וגידים. זה היה חלום שהתגשם, לא חלמתי על להיות שדר, כי כשהייתי צופה טלוויזיה בילדותי, כמעט ולא היו שידורים ישירים בטלוויזיה מלבד מונדיאל, אולימפיאדה ומכבי ת"א בכדורסל. בטח ובטח לא באינפלציה של היום. אני בכלל יועדתי לתפקידי עריכה בהתחלה, אז כשבא השינוי ב-1978 והתחלתי לשדר. והאמת? חיים משבת לשבת. השקעתי את חיי בללמוד. התקבלתי לפני 50 שנה לקורס שדרים, אבל העדפתי לצאת לטיול במזרח הרחוק. ואחרי כמה חודשים שחזרתי חיכה לי מכתב מהמנטור הגדול שלי, אלכס גלעדי, שניהל אז את הספורט, הוא כתב לי `קורס נכשל, חבל של הצטרפת, כי יש לך נתונים טובים. אם אתה רוצה לצבור ניסיון תוך כדי עבודה, תתקשר`. התקשרתי אליו והשאר היסטוריה".
"הרגע הגדול בקריירה? זה לא קאמפ נואו", ממשיך וייץ, "אלה היו שתי דקות היסטריות ואלוהיות, עד היום מזכירים לי את זה. כשנחתתי בארץ, ניגש אלי מאבטח בנתב"ג ואמר לי שאמא שלו התקשרה אליו בחצות כי כולם צעקו כמוני ברחוב. שבועיים אחרי המשחק הזה, היה את ה-0:5 על אוסטריה ששידרתי גם כן, והמשפט `קומו והריעו לבחורים בכחול`, זה משפט שנאמר עם דפיקות לב. כי בכל זאת, זו נבחרת ישראל עם 40 אלף צופים ברמת גן שנשארו באיצטדיון גם אחרי הסיום. התרגשתי מאוד. זה לא מהשידור, אלא מגודל המעמד. עוד רגע גדול שהתפרס על פני שנתיים, אלו השנתיים הקסומות עם מכבי ת"א ב-2004-2005, עם נס ז`לגיריס ושתי הזכיות ביורוליג, עם חבורה מדהימה של שחקנים, פיני כמאמן ודייויד בלאט כעוזר. יש עוד רגע מרגש לצערי הרב לא נכנס להיסטוריה שלי כשדר, אלא כצופה, זה שאני הייתי נוכח באולם בברצלונה ברגע שבו יעל ארד זכתה במדליה. הצטלמתי איתה אחרי זה, הרגשתי שאני נוגע בהיסטוריה. אני חושב שדווקא האופוריה וההתרגשות שאחרי ה-0:5 היא שווה יותר מכל דבר אחר".
ומה לגבי העתיד? "מבחינתי, אני לא רוצה להיכנס לקלישאות, אבל שידרתי את מכבי ת"א – ריינה, משחק לפרוטוקול של סיום העונה, אבל לקחתי אותו ברצינות. שידרתי את גמר הקונפרנס ליג. בוא נגיד בעדינות, זה לא משחק שהתנועה באיילון נעצרה לכבודו. אבל מבחינתי זה כאילו המשחק החשוב ביותר בעולם. אח"כ יבוא היורו, אח"כ תבוא עונה חדשה בליגה ולא יודע, אח"כ אולי נתחיל להסתכל לעבר מונדיאל 2026. אבל אני לא רואה איזשהו דד-ליין או איזשהו סוף. כל עוד הקול, האוזניים והעיניים שלי לא בוגדים בי, וכל עוד מוחי לא בוגד בי. כל עוד אני מצויד באותם דברים שצריכים לעמוד לרשותו של שדר – אני אמשיך".
