חלון הזמנים שבו ישראל יכולה לצאת מהמבוי הסתום הולך ונסגר. המחיר לא פשוט, בעיקר פוליטית, אבל יש צורך בשינוי – מכיוון שלישראל לא יהיה ניצחון ללא החזרת החטופים. קבלו החלטות שיחלצו אותנו מהמצב – או שתלכו הביתה: עמוס ידלין בקריאה להנהגה. פרשנות
ביקורו האחרון בישראל של היועץ האמריקני לביטחון לאומי, ג'ייק סאליבן, הבהיר באופן ברור לממשלה בירושלים כי היא דוהרת לעבר צומת "טי" אסטרטגי – וכי חלון הזמנים להכריע לאיזה משני הכיוונים לפנות הולך ונסגר במהירות עם התקרבות הבחירות בארה"ב. על מקבלי ההחלטות בישראל לעשות את תפקידם ולקבל החלטות: במקום להמשיך לדחות, לדשדש ולהימנע מהכרעות מהותיות, עליהם לפעול לקדם מהלך אסטרטגי שיאפשר ניצחון היסטורי של ישראל והציונות, בדמות עסקת חטופים ונורמליזציה עם סעודיה ומדינות מוסלמיות נוספות. מהלך הנורמליזציה יאפשר:
- לקבע את הלגיטימציה לקיומה של מדינת ישראל היהודית בלב המזרח התיכון.
- לשמר תמיכה אזורית ובין-לאומית לפעולה נגד התעצמות והתאוששות חמאס.
- לייבש את מקורות ההכנסה של הארגון.
- לעצב ולגבש קואליציה נגד איראן.
- לבלום את התהליכים המשפטיים נגד מדינת ישראל והנהגתה.
- לבלום את השחיקה במעמדה בעולם.
המחיר לא פשוט, בעיקר פוליטית, אך בהחלט כדאי ועדיף על פני האלטרנטיבה שמסכנת את ביטחון ישראל. המשך לחימה סיזיפית בעזה ללא תכלית מדינית מגבירה את פוטנציאל ההסלמה בחזית הצפון, באיו"ש ומול איראן – ואת הסיכון שהעולם יכפה על ישראל את סיום המלחמה, ללא החזרת החטופים וללא יכולת לחנוק את חמאס.
יותר מכך, ובעדיפות עליונה, השבועות הקרובים הם אולי ההזדמנות האחרונה להחזיר לביתם את 125 החטופים הישראלים הנמקים במנהרות בעזה – לפני שהטרגדיה הזאת תהפוך לבעיה שתיגרר על פני שנים. מדינת ישראל הוקמה כדי לאפשר ליהודים לחיות בביטחון: היא כשלה במשימה בסיסית זו ב-7 באוקטובר. אנו מחויבים ללכת כברת דרך ארוכה, ארוכה מאוד, כדי להשיבם, מתוך אמונה במערכת הביטחון שתדע להתמודד עם תוצאות העסקה עם חמאס.
לישראל לא יהיה ניצחון ללא החזרת החטופים. כל עוד הם לא שוחררו מהשבי, ילווה את החברה הישראלית צל כבד, שיעיב על יכולתה להתגבר על הטראומה הקולקטיבית ולשקם את לכידותה ואת החוסן הלאומי. עסקת חטופים היא לא רק ציווי מוסרי עליון של המדינה לאזרחיה, היא גם המעשה המדיני המשמעותי ביותר שצפוי לחלץ את ישראל מהמבוי הסתום, לפתוח את הדלת למהלכים המדיניים הבאים ובראשם הנורמליזציה – ולחלץ את ישראל מ"ספירלת ההסלמה" בגבול הצפון.
לצד עסקת חטופים ועצירה של הלחימה בעזה – ייתכן כי לתקופה ארוכה אבל זמנית – ישראל תידרש להכיר בעיקרון שתי המדינות ולהתחייב לחתור לקדמו, אם כי תחת קריטריונים ומדדי ביצוע מחמירים במיוחד בנושאי בטחון. זהו המפתח לקידום הנורמליזציה. זו ממש לא בחירה בין "חמאסטאן לפתחסטאן" כפי שמנסה למסגר זאת ראש הממשלה בנימין נתניהו משיקולים פוליטיים.
לכל הצדדים ברור כשמש, בוודאי אחרי 7 באוקטובר, כי אין שום היתכנות ביטחונית למימוש פתרון שתי המדינות באופק הנראה לעין, וכי אין מנהיג מהמיינסטרים הישראלי שיסכים לתת את המפתחות לעזה לישות פלסטינית – כל עוד זו משלמת קצבאות לטרוריסטים, מסיתה ולא מסוגלת למנוע פעילות טרור משטחה באיו"ש, קל וחומר בעזה. אין ספק כי ממשל ביידן והעולם מבינים זאת היטב.
אם יחיא סינוואר יסרב לעסקה גם אחרי הסכמה ישראלית לעצירת המלחמה תמורת כל החטופים, הוא רק יחזק בכך את הנחישות של החברה הישראלית ושל מדינות ערב המתונות להילחם בו עד להבסתו. במקרה כזה, המערכה חסרת הפשרות נגד חמאס תזכה לתמיכה אמריקנית ואזורית להרחבת המבצע ברפיח, לקטיעת נתיבי ההברחה בין סיני לעזה, לסילוק הנהגת חמאס מקטר, וליישום שורת צעדים נוספים לפגיעה בארגון. מאמצים אלה יימשכו עד שחמאס יוחלף בהנהגה עזתית מקומית, שתדחה את הקנאות הדתית והאידיאולוגיה הקיצונית מבית המדרש של חמאס-דאעש.
שורה התחתונה, הבחירה הניצבת בפני ראש ממשלת ישראל היא בין קואליציה עם איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' – שתמשיך לדרדר את הביטחון, הכלכלה, ויחסי החוץ של ישראל, ולפגוע בברית עם ארה"ב החיונית מאי פעם – לבין קואליציה אזורית ובין-לאומית להבסת חמאס ולהתייצבות נגד הציר הרדיקלי במזרח התיכון, שאותו מובילה איראן.
אנו עם שמקדש את החיים ולא את המוות. כך היה תמיד וכך צריך להמשיך ולהיות. אם יש מנהיגים בירושלים – זו העת עבורם לקבל החלטות על עסקת חטופים, גם אם מחיריה כואבים, ולצאת מהמצר האסטרטגי שלעומקו הם ממשיכים לנוע. מנהיגים שאינם מסוגלים לגלות מנהיגות או לקבל החלטות שמשרתות את האינטרס הלאומי, צריכים לשים את המפתחות ולהיעלם מהחיים הציבוריים.
