אם רביבו לא יחליק, אז דודזאדה ימעד; אם דידזאדה לא ימעד, אז סאבוריט יפול; אם סאבוריט לא יפול, משפתי יתפוס אוויר, כמו שקרה בשער השוויון של סכנין. אם יש חולייה אצל הצהובים שיכולה לקרוס באופן שכזה, זו רק ההגנה
ההגנה של מכבי ת"א שווה לרובי קין שעתיים שינה מדי לילה. היא הסיבה שכבר כמה שבועות טובים הוא מתעורר כשבחוץ עוד חושך. "מי זה הפעם?", נאנחת אשתו כשהוא מצחצח את שיניו. "אנריק סאבוריט? אופיר דודזאדה?". "כולם", נאנח קין, יורק ומנגב את הזיעה הקרה ממצחו, "כולם".
בשלב הזה של העונה, היריבה הגדולה ביותר של מכבי ת"א היא כבר לא מכבי חיפה, אלא כל מה שמתחולל מאחורי גבם של גבי קניקובסקי ועדן קארצב. ביתרון של שבע נקודות, כשבקופה נותרו עוד 15 בלבד, תסריט של אובדן אליפות יכול להגיע לא מאיום מבחוץ אלא רק בגלל בגידה מבפנים, קריסה בממדים כמעט היסטוריים.
אם יש חולייה במכבי ת"א שיכולה לקרוס באופן שכזה, זו רק ההגנה. היו זמנים שבהם הבעיה של מכבי ת"א הייתה בקצה השני של המגרש – כשמילסון היה באליפות אפריקה, ערן זהבי צם ודור פרץ היה מחוץ לאלמנט שלו. זה נמשך, בערך, שלושה שבועות. בשאר הזמן הצרות מקורן במקום אחר לגמרי. מול ריינה הדברים הגיעו לשיא. רק חוטים דקים של מזל החזיקו את ההגנה של מכבי ת"א שלמה ואפשרו לה לשרוד את המשחק עם שני שערי חובה בלבד. אם יריצו את המשחק ההוא לאחור וילחצו play, מכבי תספוג רביעייה.
היות שסכנין היא לא ריינה – היא פחות נועזת וחסרת איכות דומה בחלק הקדמי – מההגנה של מכבי נדרש פחות אתמול בדוחא. היא לא הוצבה באותו מספר של מבחנים ששניים מהם הסתיימו ב"נכשל" בשבוע שעבר, אבל גם כך היו לה רגעי סלפסטיק קומיים־טרגיים. שתי הנגיחות של דודזאדה ורועי משפתי, לדוגמה, שחייבו את סאבוריט למנוע שער בגלישה הרואית. מכבי פגשה אמש יריבה שלא הייתה לה שום אספירציה התקפית במשך יותר מ־60 דקות, עד להרחקה של מילסון – ובכל זאת כמעט הכריחה אותה לכבוש.
אבל כמו שאין טוב בלי רע, כך גם אין רע בלי טוב. רוי רביבו פחות טוב בהגנה אפילו מאבא שלו, אבל הוא מכפר על כך עם הכדור. מצד ימין הלא טבעי לו הוא יצא למסע שהסתיים בבישול לשער של אושר דוידה, שני שחקנים שמאליים שיצאו מאזור הנוחות שלהם וייצרו את מה שנראה, לרגעים, כמו שער האליפות של מכבי.
אלא שהאדום של מילסון זרק את מכבי ת"א למבחן שבמצבה הנוכחי פשוט אין לה סיכוי לעמוד בו – להעביר חצי שעה של לחץ בלי אף טעות קשה של אחד משחקני ההגנה שלה. אם רביבו לא יחליק, אז דודזאדה ימעד; אם דודזאדה לא ימעד, אז סאבוריט יפול; אם סאבוריט לא יפול, משפתי יתפוס אוויר, כמו שקרה בשער השוויון של חסן חילו. בשבת משחק העונה. מילסון לא יהיה שם, אבל זו לא הבעיה. מפחיד יותר מבחינתה של מכבי ת"א הוא מי שכן יהיה שם.
מכבי חיפה מאמינה בעולם הבא
מאז פיספסה את מה שהחשיבה בשעתו להזדמנות האחרונה בהחלט כשסיימה בתיקו עם מכבי ת"א בבלומפילד, מכבי חיפה משחקת כאילו יש חיים אחרי המוות. היא מאמינה בעולם הבא, או לכל הפחות במשחק הבא. אולי זה מתוך שכנוע פנימי עמוק בכך שיריבתה עוד תמעד, שגם אם המתמטיקה לא מגבה את זה ישנם דברים שהם מעבר למספרים, ובשם הסיכוי צריך להמשיך לנסות.
ואולי דווקא ההפך הוא הנכון, ומתוך ההשלמה עם כך שהסיפור נגמר, בהיפרעות מעול המרדף, נוצרו התנאים המאפשרים למכבי חיפה פשוט לשחק לא כי יש בשביל מה – אלא כי אין. יש הרבה דברים רעים במקום השני, אבל דבר טוב אחד בכל זאת יש בו – כבר אין מה להפסיד.
אז מכבי חיפה לא מפסידה. מנצחת את בני־סכנין, ומביסה את הפועל באר־שבע, גוברת על הפועל חיפה בדרבי ומוחצת את בני־ריינה. היא לא עשתה את זה כי אי שם יש מכבי ת"א ואותה צריך להדביק, אלא כי כבר אין מכבי ת"א, ואותה היא כבר לא תשיג. ומה אתם יודעים, מרוב שמכבי חיפה לא חשבה על אליפות, האליפות חשבה עליה. חיפה הזו תיזכר כקבוצה שניסתה ולא הצליחה, שנקלעה פעמיים לפיגור דו־ספרתי, אבל לא הפסיקה לנסות. גם כאשר נכנעה למכבי ת"א (לא במשחק ישיר, אלא בטבלה), היא לא נכנעה לעצמה. היא לא ויתרה.
זה חשוב בעיקר למסאי דגו, שהעונה הזאת תסתיים כשמכבי חיפה על הרגליים. העונה הזאת היא האודישן הגדול לשארית הקריירה שלו. מכבי חיפה כבר לא תהיה תפקיד חייו, אבל באמצעותה הוא אולי ימצא אותו במקום אחר. גם אם זה לא יסתיים בסיפור מהאגדות על המאמן שבא משום מקום וזכה באליפות שכבר איבד פעמיים.
לרדת בגדול
עוד יותר משקשה להיות הקבוצה הכי טובה בליגת העל, קשה להיות הכי גרועה. ההישג של הפועל פ"ת, למשל, עולה על זה המסתמן של מכבי ת"א. בליגה שבה מ.ס אשדוד החלשה אי פעם והפועל ת"א שניצחה פעמיים ב־20 מחזורים עדיין תלויות בעצמן, הצליחה – כן, זו המילה – הפועל פ"ת לרדת לליגה הלאומית שלושה מחזורים לסיום העונה.
סיבות לא חסר, והן לא ייחודיות – החטאים הקבועים שמובילים עולות חדשות לבצע פניית פרסה מהירה בחזרה למקום שממנו באו קבעו גם את גורלה של הפועל פ"ת: יותר מדי שחקני ליגה לאומית שהתבררו כלא מתאימים לליגת העל, חיזוק של ותיקים שהתגלו כוותיקים מדי (מאיתי שכטר ועד אבי ריקן), מהפכת זרים בינואר שלא צלחה, חילופי מאמן שהרעו את המצב במקום לשפר אותו. אם הייתה מסמנת "וי" בחלק מהמשבצות, הייתה שורדת. הפועל פ"ת סימנה "איקס" בכולן.
ועל אף תחושת הכישלון הקשה המשתמעת מהישג מפוקפק שכזה, המבחן האמיתי שלה לא נגמר, הוא רק מתחיל. לרדת מליגת העל אפשר – זו השנה השלישית ברציפות שאחת משתי העולות יורדת כבר בעונה הראשונה – להישאר בליגה הלאומית שמונה שנים, כפי שקרה בגלגול הקודם, אסור. אין בושה לא להיות טוב מספיק בשביל ליגת העל. זה כבר משהו אחר להיות טוב מספיק בשביל הליגה הלאומית.
