כבר לפני חודשים הבהיר הרמטכ"ל כי במועד הקרוב עם סיום התחקירים יסיים את תפקידו. אבל כחייל של מדינת ישראל, כפי שהדגיש בסיום מכתבו, דאג לבחור בנקודת יציאה שנראית מתאימה להתפתחות מצב המלחמה.
כבר בשבוע הראשון למלחמה הכיר והודה באחריותו לכישלון הנורא של צה"ל בבוקר 7 באוקטובר. אבל ההיסטוריה תדון בו גם כרמטכ"ל שהוביל את צה"ל במלחמה ממושכת בשבע זירות, חסרת תקדים באתגריה. העומס הפיקודי שבו נשא בכל חודשי המלחמה עולה על מה שחוו כל קודמיו בתפקיד הרמטכ"ל.
במובנים רבים היה זה עומס מורכב יותר גם מזה שחווה רמטכ"ל מלחמת העצמאות. רא"ל הרצי הלוי עמד בכך באיתנות ובקור רוח ראויים להערכה. מחקרים רבים ידונו לעומק בשנים הבאות בדפוסי הובלתו של הרמטכ"ל הלוי את צה"ל. ככל שהדיון יהיה מקצועי, הוא יציב למפקדי צבאות בעולם פרק חובה ללקחים ולמידה.
אולם בשעה הזו לא רק שמוקדם מדי לסכם את תפקיד הרמטכ"ל הלוי, אלא שנכון יותר לשיח הציבורי הישראלי להציב את הודעת סיום התפקיד של הרמטכ"ל במבט של כבוד, כראוי למפקד צבא ישראל.
על גודל חובת הכיבוד למפקדי צבא לימדו הרומאים, כפי שתיאר מקיאוולי: "לא זו בלבד שהרומאים היו פחות כפויי טובה מבני רפובליקות אחרות, אלא שגם בעומדם להטיל עונש על מפקדיהם היו מתונים בדינם וזהירים בכבודם יותר מכל האחרים. קלקל שר הצבא בזדון, ענשו אותו במתינות; קלקל בשגגה או מחמת חוסר הדעת, לא חייבו אותו בשום עונש, ואדרבה, היו נותנים לו פרס ומודיעים לו כבוד ויקר. מנהג זה תפסו בידם מתוך שיקול דעת מרובה, שכן סבורים היו שחשיבות גדולה נודעת לכך ששרי הגייסות יוכלו להתמסר לתוכניותיהם ברוח חופשית ובזריזות ולא תוסח דעתם לגורמים חיצוניים אחרים. כי לא רצו להוסיף קשיים וסכנות על עניין שכל עצמו קשה ומסוכן".
מתוך הבנה זו התנגד יצחק רבין כשר העבודה בממשלת גולדה מאיר באפריל 1974 למסקנות ועדת אגרנט על מלחמת יום כיפור. הוא ביקר את החלטת הוועדה להטיל את האחריות והאשמה על הדרג הצבאי – על הרמטכ"ל דוד אלעזר – ללא התייחסות לאחריות המשותפת של הדרג המדיני.
בהיותו רמטכ"ל זכה יצחק רבין לתחושת אחריות משותפת עם ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול. מתוך כך טען: "אם אין אחריות משותפת בין שני הדרגים, אני כרמטכ"ל, הואיל וכל האחריות תוטל עלי ועל הצבא, אנהל לבדי את מדיניות החוץ והביטחון של המדינה משום שאם אין אחריות משותפת לתוצאות, אין גם סמכות משותפת לקבלת ההחלטות" ("פנקס שירות").
אין זה סוד כי התנאים הפוליטיים שבהם פעל הרמטכ"ל הלוי לא היו קלים, ולעיתים היו רחוקים מתחושת אחריות משותפת. אולם הוא לא שבר את הכלים. גם המכתב שלו על ההחלטה לסיום התפקיד משמר קוד בסיסי של ממלכתיות. על כך, הגם שישנה ביקורת ויש לה מקום, ראוי הרמטכ"ל בסיום תפקידו לכבוד ולהערכה מעם ישראל.
