לעסקה שתביא את החטופים הביתה יש מחיר כבד מאוד, מחיר מושתק, מחיר שדיברו בו כאן מעט מדי, אם בכלל. אפשר לתמוך בה, ואפשר גם להתנגד לה. אבל ניתן לבחור גם בדרך שלישית: להבין שמדובר בעסקה רעה, שייתכן כי אין מנוס ממנה, אך במקביל לשבור סוף־סוף את חומות השתיקה התקשורתית שנבנו סביב מחיריה הנוראים, הדומות להחריד לקשר השתיקה שהשתררה כאן ערב עסקת שליט, שהביאה עלינו נהרות של דם ואש.
להפנים שהגיעה העת, כי כבר כלו כל הקיצין, ועוד מעט כבר לא יהיה את מי להציל; להבין שבתנאים הקיימים ובנסיבות הנוכחיות ניסינו כמעט הכל כדי להשיב את יקירינו, וכשלנו. להאמין בנאיביות, מי שמתעקש, שאחרי העסקה נוכל לחדש את המלחמה בחמאס, מתי ואיך שרק נרצה, אבל במקביל – להכיר את ההשלכות האיומות של העסקה ואת נזקיה.
לדבוק באמת, אפילו אם היא מכאיבה, ולשאול שאלות שהיו ועודן רלוונטיות; שאלות שאנו נמנעים מלשאול אותן כבר תקופה ארוכה. להודות בעובדות קשות שטייחנו והדחקנו. לעשות זאת עכשיו, למרות שאנו נמצאים דקה או שתיים לפני שלב א' של העסקה, ורק אז – להחליט.
לתהות בקול מדוע השיח על מחיר העסקה עוסק לאורך חודשים רק בפילדלפי ובציר נצרים או בחזרת העזתים לצפון הרצועה ובסיום המלחמה, אבל שחרור מאות רבות של מחבלים, מאות "סינווארים" בפוטנציה, כלל אינו חלק מהשיח, ומתקבל כעובדה מוגמרת וכגזירת גורל מובנת מאליה, שאיתה "כבר נתמודד" ונכיל.
להטיל ספק בהערכות שב"כ וצה"ל שיידעו להתמודד עם המחבלים המשוחררים. ערב עסקת שליט הם חתמו על שטר זהה, וטעו בקריאת המציאות שלהם. לשאול אותם ישירות: אולי אתם טועים גם הפעם? אולי רונן בר טועה ב־2025, כפי שיורם כהן טעה ב־2011?
להזכיר, כי מאז 1985 ישראל שחררה אלפי מחבלים במסגרת עסקות, מחוות או מתווים מדיניים, וכחצי מהם(!) שבו לעסוק בטרור ולרצוח יהודים. מאות נרצחו או נפצעו מידי המחבלים הללו הרבה לפני טבח שמחת תורה.
"תהיה קטסטרופה"
לזכור שהמחבלים המשוחררים בעסקת ג'יבריל בקיץ 1985 הפכו לשדרה המרכזית של האינתיפאדה הראשונה, שבה נרצחו 165 ישראלים; שכמחצית מהטרוריסטים ששוחררו בעקבות הסכמי אוסלו השתלבו במנגנוני הטרור הפלשתיניים, ורבים מהם השתתפו באינתיפאדה השנייה שבה נרצחו 1,178 ישראלים; שמשוחררי עסקת שליט בנו את עיר הטרור הגדולה בעולם, עזה, והביאו עלינו את טבח 7 באוקטובר. לשאול – לאן יביאו אותנו משוחררי עסקת החטופים 2025?
לדעת שבסבירות גבוהה המחבלים שישוחררו לאזורי יו"ש, עזה וחו"ל יזרימו דם חדש לחמאס – כרגע ארגון טרור מוכה ומוחלש; שהם ישקמו אותו וירכיבו את הנהגתו החדשה. כך היה בעבר, כך כנראה יהיה גם הפעם.
לפרסם מידע חדשותי שבמקום לחרוך את הרשתות נדחק והודחק על בכירי צה"ל ושב"כ, שהודו בישיבת הקבינט הביטחוני־מדיני כי נחשול המחבלים המשוחררים שיציף את שטחי יו"ש ועזה יהיה בבחינת קטסטרופה.
לחשוף את רשימת רבי המרצחים שחמאס דורש את שחרורם, שעם מעט טרחה התקשורת היתה יכולה להניח עליה את ידה: אבראהים חמאד, מפקד גדודי עז א־דין אל־קסאם ביו"ש בימי האינתיפאדה השנייה, שאחראי בין היתר לפיגוע ההתאבדות הכפול ברחוב בן יהודה ובקפה מומנט בירושלים; עבדאללה ברגותי, מהנדס המטענים ששפוט ל־67 מאסרי עולם; אחמד מוגרבי, מפקד התנזים בבית לחם; או עבאס סייד, מתכנן טבח ליל הסדר במלון פארק בנתניה, שבו נרצחו 30 בני אדם.
יש עוד רבים כאלה. הם לא יהפכו להיות אמא תרזה. כולם סינווארים בפוטנציה, אבל איש כמעט לא מדבר על כך. העסקה מקיימת את מצוות פדיון שבויים, שהיא ערך נעלה, אבל היא גם מהווה כניעה לטרור. מוטב שנודה ונכיר בכך: הופתענו, נטבחנו, נסחטנו, לחמנו, הקרבנו, כבשנו, ניצחנו, ובסוף – נכנענו. כל כניעה דומה בעבר מול טרור שחטף את אנשינו הולידה את מבצע החטיפה הבא, ולימדה את חמאס ודומיו שאין משתלם מטרור החטיפות.
נכון שהמחדל האיום בשמחת תורה תשפ"ד הפר את החוזה עם אזרחים – זקנים, נשים וטף שנחטפו בפיג'מות מבתיהם – אבל השאלה שאנו נמנעים מלשאול אותה כבר חודשים ארוכים היא האם העסקה המדוברת אינה בבחינת הפרת חוזה עם כלל אזרחי המדינה? או כלשונו של רמי איגרא, לשעבר ראש חטיבת שבויים ונעדרים במוסד: "להם אכפת מ־100 חטופים. לי אכפת מ־9 מיליון אזרחים… ובתוך ה־9 מיליון גם מ־100 החטופים".
"המבצע הצליח… כולם שתקו"
צביקה מור אציל הנפש, אביו של איתן שחטוף בעזה, הגדיר זאת כמציאת איזון בין שני מאזנים: "מאזן האימה של המשפחות החרדות לגורל יקיריהן, ומאזן האומה – שמירה על חייהם של כלל אזרחי המדינה ומניעת אפשרות של חטיפות ורציחות נוספות, לאחר שארגון הטרור יקבל פרס על טבח שמחת תורה".
לפני כחצי שנה הבאתי כאן מדבריהן של הדס מזרחי, אלמנתו של ברוך, ושל דבורה גונן, אמו השכולה של דני. שניהם נרצחו על ידי משוחררי עסקת שליט. מזרחי דיברה אז על החלפת דם החטופים בדם הנרצחים בעתיד. גונן ציינה שההבדל בין החטופים לבין הדור הבא של הקורבנות שיירצחו בידי משוחררי העסקה הקרבה הוא שלחטופים יש פנים ושמות, ולנרצחים הבאים עדיין אין, בעוד לדור הקודם של הנרצחים, שמשוחררי העסקות הקודמות רצחו, יש גם פנים וגם שמות. הזכרתי אז גם את רשימת מאות האחים, ההורים והילדים שאיבדו את יקיריהם בפעולות טרור שבוצעו על ידי מחבלים משוחררים, רשימה שהועברה לרה"מ נתניהו.
כל מי ששנתו נודדת בלילות, ובצדק, בשל גורל החטופים, היה אמור להתהפך על יצועו בלילות גם מול רשימת החושך הזאת. להתייסר לפחות באותה המידה, אבל חצי שנה אחרי – הרשימה הזאת ודומותיה טרם הגיעו לידיעת הציבור הרחב. קשר שתיקה, כבר אמרנו?
"המבצע הצליח. גלעד חולץ. כולם שתקו" – הזכירה לנו השבוע השרה אורית סטרוק את מילות הסיכום של רונן צור לעסקת הדמים, עסקת שליט העקובה מדם ומאפר, לא לפני שהתפאר במבצע למען השגתה: "מבצע מתגלגל, שכולנו תפקדנו בו על תקן… תולי דגלים, נוטי אוהלים, לובשי חולצות ומחלקי מנשרים… שעושים כל מה שנדרש כדי שברגע האמת תשתתקנה כל האמירות על מחיר השחרור, על סכנת הפיגועים, על המשפחות השכולות, ועל שאר דברים שתפקידם להעכיר את האווירה".
אז עכשיו, רגע לפני, זה הזמן לדבר על הכל, גם על החטופים שבדרך נס עדיין שרדו את הגיהינום החמאסי, אבל גם על המחיר שצריך להביא אותו בחשבון. על הדילמה מהגיהינום שמונחת לפתחנו, בבחינת "דמים בדמים נגעו", מבלי לייפות דבר, מבלי להסתיר מאיתנו דבר.
