"סערה פרצה והרקידה את הקירות, את העמודים, את הקשתות, את הזגוגיות הצבעוניות בחלונות ואת השטיח הדהוי ואת הכריות, ואת ירכיי שנענו לה, נעו והתפתלו לקצב התוף הקטן שהיכה בי כמכושף. ובהפוגה הראשונה אחרי הפזמון החוזר, הדודה סימנה לחמזי שזה הזמן שלו להוביל, רחוק ואמיץ, ואני נשביתי ועקבתי אחריו בעיניים עצומות, יד ביד, בין נופי הנילוס והפירמידות והפרעונים, וראיתי דברים מופלאים שלא ראיתי מעודי, ולא ידעתי את נפשי, ונפשי לא ידעה אותי".
הדוברת הנסערת הזו היא חביבה, שנולדה לפני כ־120 שנה ברובע היהודי בתוניס וגדלה להיות זמרת, רקדנית ושחקנית, שדמותה המסתורית, חייה יוצאי הדופן, הקריירה המסחררת שלה ומותה הטרגי הציתו את דמיונם של חוקרים, סופרים ומחזאים בעולם, וגם את דמיונה של נטלי מסיקה. היא כתבה בהשראתה רומן שבו היא מעניקה לחביבה את זכות הדיבור בגוף ראשון, אבל גם כותבת אליה, ממרחק דורות וארצות, אורחות חיים ומוסכמות חברתיות, ובין השורות נדמה שעל אף השוני העצום בין השתיים היא גם מזהה בה את עצמה.
להלן פרטים
באופן מפתיע ומוצדק לגמרי, "חביבה" מצא את עצמו השנה בין חמשת המועמדים ברשימה הקצרה לפרס ספיר. זהו ספרה השלישי של מסיקה. קדמו לו הרומן ההיסטורי "אדמה שחורה", המתרחש בגליל התחתון בימי שלטון אספסיאנוס ובמקביל גם בפומפיי הנקברת תחת התפרצותו הגעשית של הווזוב, ו"חלון לים של נצרת" שנכתב בהשראת עלייתה של משפחתה מתוניס. שניהם זכו לתשומת לב מועטה יחסית, ולרגע נדמה היה שמסיקה, אדריכלית בת 59 ממושב תימורים העוסקת בתיעוד מבנים לשימור, תיאלץ להישאר במעמד של סופרת חובבת. אלא שאז היא נתקלה, כמעט במקרה, בסיפורה של חביבה, ומשהו שניצת בה כבש גם את ליבם של חברי הוועדה.
גיבורת הספר, חְבִּיבָּה מְסיכָּה, היתה אישה מאוד מפורסמת, ומאוד לא נורמטיבית. ב־27 שנות חייה, שנקטעו כאשר גבר קנאי רצח אותה, הילדה היהודייה שנולדה בבית עני, התייתמה בגיל צעיר וגודלה על ידי דודתה – הספיקה להופיע על במות אירופה ולהקליט בחברת התקליטים המהוללת "דויטשה גרמופון" בברלין, להתרועע עם פיקאסו וקוקו שאנל בפריז, לככב בתיאטרון הלאומי התוניסאי ולהקים תיאטרון משלה, להתחתן, להתגרש, לשיר בגלוי על מאהביה הרבים מספור ולצבור גדודים של מעריצים ומעריצות.
היא חייתה בין נשיות לגבריות, גילמה בתיאטרון דמויות של גברים. היה לה המון חופש, ובכל זאת חיתנו אותה בגיל 18 לבן דודה. היא התגרשה ממנו ולא התביישה לספר על 'אהובי הזה ואהובי ההוא' ולשיר על זה בכל מקום אפשרי. זה היה חתרני"
ועם זאת, חלקים גדולים מאישיותה ומחייה נותרו מסתוריים, ואותם, כך אומרת מסיקה, היא ניסתה לפענח, בתערובת של תחקיר ובדיון, במעין דיאלוג, או סדרה של דיאלוגים בין חביבה לאנשים הקרובים לה ובהם גם הסופרת, שכותבת לגיבורה שלה מכתבים אינטימיים שחושפים סוג של הזדהות עמוקה.
"להלן פרטים שלוקטו משלל העדויות הסותרות והמדומיינות על שאירע ביום חמישי, 20 בפברואר, בשעת בוקר מוקדמת מאוד. חזרת הביתה לבדך, בתום ליל הופעות ובילוי[…]" כותבת מסיקה ב"סוף דבר" שדווקא פותח את הספר. "חלצת נעל דקת עקב[…] פרמת את קרסי המחוך שמאחורי גבך, אחד ועוד אחד. איזו הקלה, יא ראב, אפשר לנשום סוף סוף". בהמשך אותו לילה נכנס לביתה של חביבה הרוצח, סוחר עשיר וקשיש שהיא סירבה להינשא לו, ושרף אותה למוות.
פרט לשם המשפחה הדומה, מסיכה ומסיקה, שנפוץ מאוד בקרב יהדות תוניס, אין בין הסופרת לגיבורה קרבה כלשהי. "שמעתי עליה כשהייתי בת 20 בערך, וכל השנים חששתי להתקרב לדמות שלה, גם בגלל הזעזוע מכך שהיא עלתה לשמיים באש, וגם משום שהדמות שלה היתה כל כך אחרת, עברה את כל הגבולות של איך שילדה תוניסאית טובה היתה אמורה לחיות ולהתנהג. ככל שחקרתי יותר גיליתי שהיא התריסה נגד כל מה שהיה מצופה ממנה".
באיזה אופן?
"היא חייתה בין נשיות לגבריות – היא גילמה בתיאטרון דמויות ראשיות גם של גברים, נפוליאון למשל, תפרה לעצמה חליפות של גברים, ובמקביל גם הפגינה מיניות נשית מאוד מוחצנת. היא חייתה בין יהדות לאסלאם, כי שתי התרבויות עיצבו אותה, זו שבבית וזו שבחוץ, והיא תרמה לנערות נזקקות, יהודיות וגם מוסלמיות. בבית הדודה שלה היה לה המון חופש, ובכל זאת חיתנו אותה בגיל 18 לבן דודה ויקטור סיבון, והיא התגרשה ממנו ולא התביישה לספר על 'אהובי הזה ואהובי ההוא' ולשיר על זה בכל מקום אפשרי. זה היה חתרני ממש".
והיא שילמה על כך מחיר כבד.
"היא הסתובבה עם שומרי ראש, אבל הרצח היה מתוכנן לפרטי־פרטים. הסיבות לרצח נותרו חידה – יש טענות שהאיש לא היה כל כך קשיש ושהיה ביניהם רומן, בסיפור אחר אומרים שחביבה היתה מאהבת של מלך מצרים והרתה לו".
את חוזרת ותוהה במהלך הספר כולו אם מותה של חביבה היה בלתי נמנע.
"זאת לא האשמת הקורבן. ברור שאני לא חושבת שהיא הביאה את זה על עצמה, אבל אני שואלת את עצמי אם בעולם ההוא, שלה, היה לה סיכוי להמשיך לחיות, ואני אפילו שואלת אם בעולם שלנו כיום יש לנשים שמעיזות לצאת מהמסגרת סיכוי לחיות. קראתי על נשים אחרות שהופיעו על במות בתקופתה של חביבה, וכולן נאלצו בשלב זה או אחר לכבות את האש, או שהן התחתנו והתמסדו או שחיכה להן סוף".
אורות הבמה
באחת ה"שיחות" בין מסיקה למסיכה שואלת לכאורה חביבה: "מכל האנשים בחרת לכתוב עלי? כבר הקדימו אותך רבים וטובים[…] מילים רבות שפכו עלי בעל פה ובכתב, בתמונות ובסינמה". ואכן, אף שבארץ לא היתה מוכרת, במולדתה חביבה היתה גיבורה לאומית. "ידעתי שלא אוכל לכתוב בלי לנסוע לבקר בתוניס. יצאתי לפני כמה שנים עם קבוצה של ארבעה-חמישה אוטובוסים של תוניסאים אסלים מכל הארץ, והיה עונג לשמוע אותם שרים. את יודעת, אני כבר מדוללת מאוד, כמו תיון שהכינו ממנו הרבה ספלי תה, ההורים שלי כבר לא דיברו תוניסאית בבית, ורק בנסיעה הזו יכולתי להבין את כוח הלבנטיניות, החיבור הזה בין מזרח למערב".
על פי הספר החיבור הזה בא לידי ביטוי בעיקר אצל הנשים.
"היתה בהן יותר פתיחות, אפילו פתיחות מינית. בשיחות נשים, שבהן גברים כמובן לא נכחו, דיברו על הכל, במרומז או בגלוי. לכן יכולתי לכתוב בספר על הדודה שאומרת לילדה שמותר לה לאונן, רק שתסתיר את זה מאחרים. שיחות כאלה תמיד נעשו עם המון הומור".
את משלבת בספר מרכיבים מפתיעים מאוד: סיפור על הניסיון להבריח ילדים מתוניס לנורבגיה, מיתוס על מנהיגה לוחמת בתקופה קדומה.
"הדמות של חביבה הפכה תוך כדי כתיבת הספר לסוג של סמל לאדם שרוצה להיות חופשי. את השאיפה הזו לחופש מצאתי במהלך התחקיר והקריאה של חומרי רקע אצל עוד קבוצות שאפשר לכנות אותן 'מוחלשות׳ ורציתי לתת גם לאנשים האלה מקום בספר, כי הם הפכו להיות חלק מהמיתוסים שמחברים את הקהילה התוניסאית, שהיא לא קהילה גדולה".
בסיכום הספר כתבת שנשארת עם יותר שאלות מתשובות.
"יש בי איזו ענווה שאומרת שאני לא באמת יכולה להבין איך חיה אישה בימים ההם, אבל אני חושבת שהחורים האלה, שלא הצלחתי למלא, נובעים בעיקר מזה שהכתיבה היתה מבחינתי חוויה רגשית ונפשית מאוד חזקה. התחבטתי לא מעט בשאלות כמו אם צורת החיים שלה היתה שווה את המקום שאליו היא הובילה אותה, אם היא היתה צריכה לשתוק, אם ראוי או לא ראוי לומר הכל, להחצין. וכנראה לא היה לי אומץ להיכנס עד הסוף לכל המקומות הקשים בסיפור הזה".
הדיאלוגים המדומיינים עם חביבה גילו לך משהו מפתיע על עצמך?
"גיליתי, כמובן, שלא הייתי יכולה להיות היא, שאין בי את הבומבסטיות הזו, אבל מבחינתי זה בסדר להיות זו שיושבת בחושך על מי שהנשיות העוצמתית הזו טבעית לה, והיא מסוגלת להפגין אותה תחת אורות הבמה".
