העיירה בוערת: הצפון עולה באש – והמדינה שותקת

שמי הלילה הפכו צהובים וחמים בצפון. תושבים ניסו להציל את רכושם המתכלה באש. ומעבר לפיסות חיים שהתפייחו – שרפה במיוחד תחושת ההפקרה. שוב אותה הפקרה. איפה הסופרטנקר המפורסם מאסון הכרמל? איפה כוחות הכיבוי מכל רחבי המדינה? זה הזמן להגן על חבל ארץ שלם שנזרק הצידה

שמי הלילה הפכו צהובים וחמים בצפון. הלהבות שהציתו הרקטות ליחכו את השמיים והארץ וכל דבר שנקלע בדרכן באין מפריע. במושבים, בקיבוצים הקטנים, בעיר המפונה, עמדו אנשים אומללים עם צינורות השקייה ודליים מלאים במים, וניסו לכבות את האש שאחזה בבתיהם, בנדנדות שבחצר, במלונה של הכלב, זועקים בכאבם.

ומי שהביט במראות קורעי הלב של התושבים שניסו להציל את רכושם המתכלה באש, במו ידיהם, לא יכול היה שלא להיזכר במילים הפוצעות של מרדכי גבירטיג, "שריפה אחים, שריפה". ומה שמכאיב לא פחות מאובדן הרכוש, הזכרונות וחתיכות החיים שהתפחמו, היא תחושת ההפקרה, שוב הפקרה, המהולה בחוסר האכפתיות, ובבדידות איומה, "ואתם חובקים ידיים, בלי הושיט עזרה".

הצפון נשרף והמדינה שותקת. איפה הסופרטנקר המפורסם מאסון הכרמל? פוחדים שהחיזבאללה יוריד אותו? אז תגנו עליו ותגנו על חבל ארץ שלם שזרקתם הצידה, כי הוא לא מעניין אף אחד. איפה כוחות הכיבוי מכל הארץ שיזרמו לשם?

בתחילת השבוע פרסמנו, שצה"ל מונע מכוחות הכיבוי לצאת לכבות שריפות שפורצות שוב ושוב על גבול לבנון. איך אמר לי בכיר בשירותי הכבאות וההצלה? אנחנו מתים לצאת לשטח, אבל ההנחיה של כוחות הבטחון מתחילת המלחמה, "אם זה לא מסכן חיי אדם, שישרף".

אז שיישרף הצפון. הרי אין שם כבר אנשים, אז מה זה משנה? אם כבר רצועת בטחון ריקה מאדם, שתהיה שרופה, למי אכפת? אז מה אם יעלו כמה בתים באש. אוי אוי אוי. מי ישמע. העיקר שננצח קודם בעזה, ננקה רפיח, ולא נחזיר את החטופים, ואז, אולי, אם לא יהיו דברים יוותר דחופים, נחשוב אם לטפל בצפון שנשאר תמיד בתחתית סדר העדיפויות הלאומי. איפה הפרשנים שקראו להחזיר את התושבים הביתה?

אתמול אמר אחד המומחים בפאנל שבו השתתפתי בטלוויזיה, שהבחירה אם להכיל את ירי החיזבאללה, שמשתולל בשבוע האחרון כמו ילד מופרע שיודע שלא יעשו לו שום דבר, הוא רע, אבל אם נצא למלחמה נגדו, יהיה רע מאוד.

כשרז מקריית שמונה, שמע את המילים האלה, הוא יצא מדעתו. "מי קבע שפגיעה בתל אביב נחשבת לרעה יותר מפגיעה בצפון", כתב לי. "ממתי התחלנו להפלות בין אדמה לאדמה, בין דם לדם? זאת בדיוק התודעה שבגללה אני ומשפחתי עקורים מהבית למעלה משבעה חודשים. כי דין קריית שמונה והגליל, הוא ממש לא דין השרון ותל אביב".

וכמה שהוא צודק. שריפה איימה מרחוק על מוזיאון ישראל בירושלים, וכל העולם ואשתו היו שם תוך שלוש דקות בתבהלה נוראית. רכס רמים נשרף כמעט כליל, ואפילו כבאית אחת לא יצאה לשם. שמונה טילים נפלו בצהרי היום באזור המרכז, ומדינת ישראל היתה כמרקחה. 1000 רקטות נורו לצפון בחודש מאי, לא כולל כטב"מים, וגרמו לנזק עצום, ולאף אחד זה לא מזיז.

השרים ממשיכים להתעסק ברומו של עולם, הפוליטיקאים מתככים תככים, והכנסת שותקת. הכתוביות הכתומות שמופיעות שוב ושוב על מסך הטלוויזיה, שמתריעות על חדירת כלי טיס עוין, או ירי טילים, מסתירות להם ולנו את הנוף של יונית לוי. והשר בן גביר, שהכבאות כפופה אליו? הוא בילה בכלל באירוע בירושלים במקום לעלות על מכונית ולטוס במהירות מופרזת לזירת האסון. אה, וגם הופיע ב"פטריוטים" בערוץ 14. שיפסיקו להטריד אותנו בזוטות.

אבל הזוטות האלה הם חיים של אנשים. הצפון הוא חבל ארץ בעל חשיבות אסטרטגית עצומה, בלעדיו אין למדינה הזאת תקומה. שלא לדבר על יופיו עוצר הנשימה, על התושבים מלאי הנשמה והשליחות שחיים שם בשביל שאנשי מרכז הארץ יוכלו להמשיך להיות כרגיל. אז כשהחיים שלהם נשרפים אל מול עיניהם, אסור לנו לנטוש אותם ככה. "מרחוק אל תעמודו, כי האש עולה. אל נא תחבקו ידיים, השרפה גדולה".