הערב הגדול של הוליווד היה ארוך יותר מ"הברוטליסט", ומאוד לא אחיד ברמתו. מבחינת הפרסים, ההפתעה הגדולה ביותר היא שהייתה רק הפתעה אחת: מייקי מדיסון זכתה בפרס השחקנית הראשית עבור תפקידה ב"אנורה", ולא דמי מור (עבור "יופי מסוכן"), כפי שחזו כולם.
חוץ מזה, הכל הלך בדיוק לפי התחזיות, כמעט עד לפרט האחרון (כולל הזכיה ההיסטורית של הסרט הפלשתיני-ישראלי "אין ארץ אחרת", בקטגוריה התיעודית).
המנצח הגדול של הטקס הזה הוא ללא ספק "אנורה", של התסריטאי-במאי שון בייקר, שגרף את פרס התסריט המקורי, את פרס העריכה, את פרס השחקנית את פרס הבמאי ואת הפרס החשוב מכל, פרס הסרט הטוב ביותר.
בכך הפך בייקר בן ה-50 לאדם שזוכה בהכי הרבה אוסקרים עבור סרט אחד (מלבד לביים את "אנורה", בייקר גם ערך, כתב והפיק אותו, מה ששלח אותו הביתה עם לא פחות מארבעה פסלונים).
כזכור, סרטו של בייקר – שהופק בשישה מיליון דולר בלבד – מגולל את סיפורה המטלטל (והמאוד מצחיק) של אנורה (מייקי מדיסון), עובדת מין דעתנית ועצמאית מברוקלין, שנישאת לבן של אוליגרך רוסי. בייקר עלה לבמה ארבע פעמים במהלך הערב, ובנאום הראשון שלו (שניתן עבור התסריט המקורי) הוא הקדיש את הפרס לעובדות תעשיית המין. כנראה שגם זה עוד לא קרה עד עכשיו בתולדות פרסי האוסקר.
מדיסון, מצדה, נראתה המומה ומופתעת לחלוטין מהזכייה המאוד לא צפויה שלה. היא התאוששה מהר מאוד והפגינה שפע של קסם וצניעות, וגם היא הקפידה לחלוק כבוד לעובדות המין הרבות שפגשה במהלך העבודה על הסרט.
"יחי הקולנוע העצמאי", סיכם שון בייקר בחיוך של מנצחים, כשקיבל את האוסקר עבור הסרט הטוב ביותר בסופו של הערב הלא נגמר. הלוואי שמישהו בהוליווד יקשיב.
מעבר לסוויפ המשמח והמוצדק של "אנורה", הפרסים התחלקו באופן יפה ושווה בין כל יתר המועמדים המרכזיים – להוציא "אנונימי לגמרי", שנכנס לטקס עם 8 מועמדויות ויצא ממנו בידיים ריקות – ויצרו תמונה מגוונת ויפה של ז'אנרים וסגנונות.
הלהיט הביקורתי של השנה, "הברוטליסט", שנמשך שלוש וחצי שעות, זכה ב-3 אוסקרים (מוזיקה, צילום ושחקן ראשי). להיטי ענק כמו "חולית 2" ו"מכושפת" זכו ב-2 אוסקרים כל אחד, בקטגוריות הטכניות. "אמיליה פרז", המיוזיקל המקונסל של ז'אק אודיאר זכה בסופו של דבר ב-2 פרסים גם הוא (לאחר שהיה מועמד ל-13) – בקטגוריית השיר ובקטגוריית שחקנית המשנה.
סרט האימה "יופי מסוכן" – שהתברר כיותר מדי קיצוני עבור מצביעי האקדמיה כנראה נאלץ להסתפק באוסקר בקטגוריית האיפור, וגם "כאב אמיתי" זכה בפסלון אחד, שניתן לו עבור תפקיד המשנה המצוין של קירן קאלקין.
אם בכל זאת תחפשו הפתעה נוספת שהתחוללה במהלך הטקס אולי תמצאו אותה בקטגוריית האנימציה שם גבר "עם הזרם", סרט האנימציה הלטבי העצמאי והקטן, על ענקים דוגמת "רוז הרובוטית" "הקול בראש 2" ו"וואלאס וגרומיט". אבל גם עליו בהחלט דיברו כמועמד אפשרי לזכייה לפני הטקס. מן הראוי לציין שזוהי השנה השנייה ברצף שהפרס בקטגוריה הזאת הולך לסרט לא אמריקאי (בשנה שעברה זכה "הילד והאנפה" של הייאו מיאזאקי היפני).
מלבד קריאת ביניים פרו-אוקראינית של השחקנית דאריל האנה וכמה בדיחות של המנחה קונאן אובריאן על חשבון פוטין וטראמפ, ניכר שהטקס ניסה השנה להרחיק את עצמו מפרובוקציות ומסערות. להוציא השחקן גאי פירס, שענד סיכה פרו-פלשתינית על השטיח האדום, כמעט ולא ניתן היה לראות סיכות (מכל סוג) על השטיח האדום, וגם הנאומים היו בסך הכל חפים ממניפסטים.
יוצאי הדופן היו הזכייה של "אין ארץ אחרת" הפלשתיני-ישראלי שניצח בקטגוריה התיעודית (למרות שלא הופץ באופן מסודר בבתי הקולנוע בארצות הברית), והזכייה של "אני עדיין כאן" הברזילאי, שמתרחש בשנות הדיקטטורה הצבאית במדינה, ושגבר על "אמיליה פרז" בקטגוריית הסרט הבינלאומי.
נאום הזכייה הקצר והנרגש של במאי "אין ארץ אחרת", באסל אדרה ויובל אברהם, היה מחושב ולא מתלהם, ובניגוד לנאום הזכייה מעורר המחלוקת שנשא אברהם בפסטיבל ברלין השנה שעברה, ניכר שהפעם השניים התאמנו על דבריהם ושמחשבה רבה הושקעה בכל מילה שיצאה מפיהם. סביר להניח שזה לא יעזור להגן עליהם מפני הסערה התקשורתית שנמצאת בדרכה אליהם.
מצד אחד, אברהם הופך לישראלי השלישי בסך הכל שזוכה בפרס האוסקר (אחרי משה מזרחי וגיא נתיב). מצד שני, באופן מאוד משונה ויוצא דופן, זו לא מרגישה כמו זכייה שישראל רוצה לחגוג במיוחד. אם כבר, להפך.
אגב, גם בישראל "אין אחרת אחרת" – שמתעד את שגרת חייהם של תושבי מסאפר יטא בדרום הר חברון מול ההתעמרות של הרשויות הישראליות והאלימות של המתנחלים באזור- לא יזכה להפצה מסחרית. אבל אם תרצו לצפות בו לפני שאתם מגבשים עליו דעה שלילית, הוא זמין בחינם באתר של "שיחה מקומית".
וכדאי גם לומר מילה טובה על המנחה. מנחה הלייט נייט הג'ינג'י קונאן אובריאן, שהוזמן להנחות את הטקס השנה, דווקא עשה עבודה מצוינת והתברר כבחירה מבריקה. בזכותו השעה הראשונה של הטקס הייתה קולחת, שנונה ומלאה בצחוקים רמים.
אובריאן אמנם לא חשש להיכנס בענקיות הסטרימינג נטפליקס ואמזון, כמו גם בכוכבת "אמיליה פרז", קרלה סופיה גסקון (שנכחה באולם). אך התחושה שהתקבלה בקטעי הפתיחה של הערב הייתה שהמטרה היא לשים דגש על הסרטים ועל יוצריהם, ולייצר מפגן אסקפיסטי ומאחד שיספק מפלט קצר מהכאוס ששורר בארצות הברית (ובעולם באופן כללי).
אבל לאחר פתיחה מבטיחה, שורה של סיקוונסים תמוהים ומיותרים – כמו מחרוזת מאוד לא מרשימה של שירים מתוך סרטי ג'יימס בונד, למשל – החלו להסיח את הדעת מן העיקר והאריכו את הטקס שלא לצורך.
עד שסוף סוף הגענו לישורת האחרונה של הפרסים – שלוש שעות מאוחר יותר – כבר כמעט שכחתי למה אני בעצם מנסה בכל כוחי להישאר ער. מזל שהזכייה המדהימה של מייקי מדיסון הקפיצה אותי לרגליים וגרמה לי להיזכר.
