במלחמת העצמאות נפלה העיר העתיקה בירושלים בידי צבא ירדן, ולא שוחררה עד מלחמת ששת הימים. אבל מה מנע ממדינת ישראל לשחרר את העיר העתיקה כבר ב-1948? בזמנו, הטיל דוד בן-גוריון צנזורה על הקרב ברובע היהודי, אבל היום כבר אפשר לספר – מדוע נפל הרובע?
יום ירושלים נחוג בתאריך שבו שוחררו הכותל המערבי והעיר העתיקה במלחמת ששת הימים. כולנו כבר התרגלנו לעובדה שבשנים הראשונות לקיומה של מדינת ישראל הייתה ירושלים מחולקת, וחלקה המזרחי היה בשליטה ירדנית, אבל האם הכיבוש הירדני יכול היה להימנע? לרגל יום ירושלים החלטנו להביא את סיפורו של הקרב הלא מדובר על העיר העתיקה ב-1948, קרב שנגמר בהסכם כניעה ושבי.
לפני קום המדינה
בסוף שנת 1947 הייתה ירושלים חצויה בין המערב היהודי למזרח הערבי. בעיר העתיקה חיים יהודים ברובע יהודי קטן ונצור. ברובע חיים באותה התקופה כ-2,500 יהודים, הסובלים מהתנכלויות של שכניהם הערבים, בעוד שלטון המנדט הבריטי עושה מעט מאוד כדי לעזור. בעקבות החלטת תוכנית החלוקה באו"ם בכ"ט בנובמבר החלו הפרעות להתעצם, וערביי ירושלים הטילו מצור על הרובע היהודי (מצור בתוך המצור הירושלמי הידוע). בהנהגת היישוב החליטו לחזק את הרובע ולהזרים לתוכו לוחמי ארגון "ההגנה" מוסווים ונשק.
בין הלוחמים שנשלחו אל הרובע היה גם קצין צעיר בשם משה רוסנק, שלימים יקבל את אות "יקיר העיר ירושלים" על גבורתו. נתי מלחי, מדריך ומרצה בכיר על ירושלים, חתנו של משה, מספר עליו: "משה מגיע אל הרובע כמה ימים לאחר החלטת האו"ם למשימה של שבוע, במטרה להגן על התושבים מפני מתקפות הערבים. משה ישוב לביתו, שלא כפי שתכנן, רק כשנה וחצי לאחר מכן. כבר בבואו מגלה משה כי המצב ברובע קשה מאוד, ושהנהגת המדינה שבדרך אינה רואה ברובע היהודי אזור מועדף, ולא מסייעת למצוקת התושבים. יש מחסור חמור באספקה, בנשק ובלוחמים. לאחר שבועיים-שלושה ברובע, משה נוכח לדעת שהמפקדים לאט-לאט עוזבים את הרובע ושרשרת הפיקוד מתפרקת. חודש אחרי שמגיע משה אל הרובע עוזב אחרון המפקדים, המ"פ ישראל פונט, לאחר שחזר וביקש שישלחו לו החלפה, ואיש לא נשלח להחליף אותו. משה נשאר הקצין הבכיר ביותר ברובע, כאשר לפקודתו עומדים תושבי הרובע בלבד – ובעיקר נערים ונערות, זקנים ומעט לוחמים 'אמיתיים'".
לקראת הכרזת העצמאות ועזיבת הבריטים את הארץ, תושבי הרובע היהודי לחוצים מאוד. על אף שלא אהדו במיוחד את יהודי ירושלים, הבריטים היו עבורם שכבת הגנה חשובה מפני הערבים בעיר העתיקה. על אף שהוא חסר ניסיון ורקע צבאי, משה מתכנן את "מבצע שפיפון": השתלטות על עמדות התצפית הבריטיות. כאשר הבריטים עוזבים במפתיע ביום חמישי, ד' באייר, משה והנערים שתחת פיקודו יוצאים למבצע ומצליחים להשתלט על העמדות. אבל למחרת, עם הכרזת העצמאות, הערבים מתחילים להעצים את התקיפות על הרובע, ולאט-לאט הם משתלטים על חלקים ממנו.
גאולה ונסיגה
במאי 1948 נמצאים ברובע היהודי כ-1,800 איש שחיים בשטח שהצטמצם לגודל של של כ-200 מ"ר בלבד תחת מצור כבד. התחושות של אנשי הרובע קשות, והם בטוחים שפניהם לגורל אחד – טבח. משה משדר קריאות מצוקה למפקדה, אשר מורה לו לא להיכנע ולהמשיך להילחם בכל הכוח. הצבא עושה פעולות במטרה להציל את הרובע, אבל ללא הצלחה. "בליל ה-23 במאי מצליח הפלמ"ח לחדור אל הרובע דרך הר ציון, ומשה מרגיש שהגאולה מגיעה – 'ראיתי משיח בעיניים', כאשר חיילי הפלמ"ח מגיעים אל הרובע בשתיים בלילה. אך בחמש בבוקר הם מקבלים פקודה לסגת, ומשה מבין לדאבון ליבו כי הם ננטשים", מספר מלחי. בשלב זה מגיע כוח של הלגיון הירדני בפיקודו של עבדאללה א-תל אל העיר העתיקה, ומתחילים שבועיים של קרבות עקובים מדם. תושבי הרובע כבר מתחילים להתייאש, אך מפקדת ירושלים של ההגנה עדיין מורה להמשיך להילחם.
"שלושת הימים האחרונים של הרובע הם ימים דרמטיים", מספר מלחי, ואי-אפשר לפספס את האווירה הדרוכה בקולו. "המצור בימים אלה מאוד מהודק, ותושבי הרובע מרוכזים בשני מרתפים גדולים בצפיפות בלתי אנושית. באוויר עומדת תחושה שבעוד רגע הערבים פורצים פנימה וטובחים בהם". בי"ז באייר (26.5) חרב בית הכנסת הגדול ברובע – בית הכנסת תפארת ישראל/ניסן ב"ק, וביום המחרת, בל"ג בעומר, חרב בית הכנסת השני שהיה סמל של הרובע היהודי – בית הכנסת "החורבה". תושבי הרובע מרגישים שהרובע כבר נפל, ושזה רק עניין של זמן עד שגם סופם יגיע.
מדוע, אם כן, לא הגיעו לוחמים נוספים כדי להציל את העיר? שאלה זו נותרה בגדר חידה שדנים בה עד היום. ייתכן שהרובע היה במיקום נמוך יחסית בסדרי העדיפויות של הנהגת המדינה הצעירה בשל שיקולים מדיניים, שהרי בתוכנית החלוקה ירושלים הייתה אזור בינלאומי, ובן-גוריון לא רצה להפר החלטה זו, אך התקשה "לגלות" שיקול זה לעם. ייתכן גם שאוכלוסיית הרובע, שהייתה מורכבת בעיקר מאנשי היישוב הישן, זקנים ועניים, היא זו שהציבה את האזור בעדיפות פחותה. ואולי התגבורת הייתה בדרך, אך התקשתה להגיע.
הכיבוש השקט של הרובע
"ביום שישי בבוקר, י"ט באייר, 28.5.1948, פותח משה את הבוקר ברעש הנורא ביותר ששמע מאז תחילת המלחמה – דממה דקה", מספר מלחי. המפקד הצעיר מבין כי משהו דרמטי קורה, ומקבל דיווח: שני יהודים הולכים עם דגל לבן לכיוון מפקדת הלגיון הירדנית. "משה יודע שכניעה סותרת את הפקודות שקיבל ממפקד מחוז ירושלים דוד שאלתיאל ומבן-גוריון, ובהן ההוראה להמשיך להילחם בכל הכוח. הוא קורא לשני היהודים בחזרה אליו". היו אלה שני הרבנים הזקנים של הרובע – הרב בן ציון מרדכי חזן והרב ישראל זאב מינצברג.
כעת, ניצבה בפני משה הדילמה – האם לסמוך על המפקדה, שדורשת שימשיך להילחם בכל הכוח, או לשמוע לרחשי הלב של הציבור המבוהל? האם המשך הלחימה יכול להביא להצלת הרובע? או שסופם של התושבים ידוע מראש, וכמו העיר, גם הם עומדים ליפול לידי הירדנים?
משה מסרב להיכנע, ושולח את הרבנים למפקדה הירדנית לבקש הפסקת אש. כאשר הירדנים מסרבים, משה פוקד על הלוחמים והמתנדבים לחזור לעמדות ולהמשיך להגן על הרובע, אך מגלה לתדהמתו כי בשעות השקטות שחלפו יצאו תושבי הרובע מהמקלטים ונעמדו ב"כיכר בתי מחסה".
בחלונות הבתים המקיפים אותם משקיפים צלפים ערבים, ולכיכר מתחילים להגיע תושבי העיר העתיקה הערבים, ונעמדים ביניהם. הרובע נכבש כיבוש שקט. בלב כבד נאלץ משה ללכת ולחתום על הסכם הכניעה, כדי למנוע במעשהו זה את שחיטתם הוודאית של תושבי הרובע האזרחיים ומגיניו (כפי שאירע רק שבועיים קודם לכן בגוש עציון). בעקבות מהלך הכניעה יוצאים המגינים, יחד עם תושבים ושלל, לשבי בירדן.
"כשהוא חוזר מהשבי, אחרי תשעה חודשים, משה פונה למפקדו ואומר: 'אני מבקש להישפט'. המפקד לא מבין על מה הוא מדבר. 'כשהייתי צעיר איבדתי גלגל של ג'יפ והעלו אותי למשפט, וכעת איבדתי עיר', אומר משה. תשובתם של זלמן מרט, מג"ד 'מוריה', ודוד שאלתיאל, מפקד חטיבת עציוני ומושל מחוז ירושלים, מזעזעת: 'אנשי הרובע לא הבינו את התפקיד שההיסטוריה הועידה להם. שם הייתה צריכה להיות מצדה שנייה'".
באותה פגישה עם מפקדו מגלה משה שעל סיפורה של העיר העתיקה הטיל דוד בן-גוריון צנזורה. "עם ישראל לא היה מוכן לקבל את המחשבה שדוד בן-גוריון למעשה ויתר על הרובע היהודי", טוען נתי. "ברבות השנים שאלו על כך את דוד בן-גוריון במכתב שהתפרסם. בתגובתו סירב בן-גוריון להסביר את שיקוליו ואמר: 'יש דברים שתמיד ניתן להגות בהם – מבלי לדבר עליהם עד עת קץ'".
בניגוד לתגובה הזו, כיום אפשר לומר שמסתבר שבחתימה על כתב הכניעה בניגוד לפקודות הציל משה רוסנק את 1,800 האזרחים ברובע מהטבח שהועידה להם מנהיגות היישוב. על כך קיבל אות "יקיר ירושלים", נחשב לגיבור ישראל וברחבה מרכזית ברובע היהודי הציבו עיריית ירושלים, חבריו לנשק ומשפחתו אבן זיכרון המספרת את סיפורו של משה – "גיבור בעל כורחו".
האם יכול היה הרובע להינצל? קשה לדעת. במשך שנים סירב משה רוסנק לספר את הסיפור. ייתכן שחש אשמה כבדה על כך שלא נעשה די כדי להציל את הרובע ותושביו. נתי מלחי מספר ששיברון הלב מתחושת הבגידה שחש מהמנהיגים הוא שציער את משה. בשנת 2006, בגיל 82, הסכים לראשונה רוסנק להתראיין בפני ההיסטוריון אלידע בר-שאול, וסיפר בגילוי לב ובכאב גדול את הסיפור כולו. עוד באותו הלילה, לאחר הערב המטלטל, נפטר משה רוסנק בשנתו. הוא נקבר, לבקשתו, בסמוך לקבר חללי הרובע היהודי, לוחמיו – ילדים, זקנים, גברים ונשים – בבית העלמין על הר הזיתים.
כשאנחנו חוגגים את יום ירושלים, ראוי שנזכור לא רק את לוחמי מלחמת ששת הימים, אלא גם את אלה שנלחמו על הגנת העיר, נהרגו, נפצעו ונלקחו בשבי במלחמת העצמאות.
