איתי שכטר, שיודיע היום על פרישה בגיל 37, הוא הרבה יותר משחקן שיודע להתחזות ברחבה כדי לסחוט פנדלים. קסמו בכך שהיה דמות בעלת נפח בעולם של פלקטים. חן אישי, הומור, כריזמה שאי־אפשר לטעות בה – שכטר הוא מה שהוא בגלל דברים שמעבר לכדורגל
יש שחקנים שמספרים לא יספרו את הסיפור שלהם במלואו, חלוצים שהמתמטיקה היא לא חברתם הטובה ביותר. איתי שכטר, שיודיע היום על פרישה בגיל 37, הוא אחד כזה.
כדי להסביר את הגדולה של ערן זהבי צריך הרי רק לדעת לספור, אבל לכידת המהות של שכטר מחייבת את הרחבת זווית ההסתכלות. מה עשה אותו למיוחד? הוא ידע להבקיע – גם אם הגיע למאזן דו־ספרתי בשתי עונות בלבד – אבל הגולים הם לא כרטיס הביקור שלו. על אחד כמוהו אומרים שעשה דברים שלא רואים בסטטיסטיקה, ובאמת ערכו של שכטר נמדד בדברים שהם מעבר לכדור ברשת – בין היתר לחץ בלתי פוסק של נודניק שידע להתרוצץ ולהתעלק על הבלמים עד שאלו התחרטו שלא בחרו בכדורסל.
אבל גם זה לא הסיפור. עם כל הכבוד לקילומטראז' במרדף אחרי הכדור, מזה לא עושים קריירה ואלו לא תכונות שמאפשרות חיי נצח בזיכרון הקולקטיבי של הכדורגל הישראלי. שכטר הוא מה שהוא בגלל דברים שמעבר לכדורגל. בשיאו התקיים מעליו ומצדדיו של המשחק, ולפעמים גם מתחתיו.
יכולות ההתחזות שלו, שהגיעו לגבהים תיאטרליים שלא היו מביישים את טובי אמני הבמה בישראל, עיצבו אותו כנוכל הכדורגל הגדול ביותר ויצקו לדמותו משמעויות נוספות. הוא התענג על מה שאחרים היו רואים בו מקור למבוכה, לעיתים מיתמם באופן אותנטי ולפעמים מודע לערמומיותו עד כדי אימה. מומחיות סחיטת הפנדלים של שכטר הייתה עוד כלי בארסנל שהפך אותו לאטרקטיבי כל כך עבור הקבוצות שבהן שיחק ולאויב הגדול של כל היתר – הוא היה מוכן לעשות הכל כדי לנצח.
נדמה שאין מישהו שראוי יותר לתואר "שחקן כדורגל" מאשר שכטר, ובדיוק בסדר הזה: קודם שחקן, ורק אז כדורגל. הדבר עלול להעליב – שכטר בשיאו היה כדורגלן־על, היה לישראלי היחיד לשחק בפרמייר ליג, בבונדסליגה ובליגה הצרפתית – אבל זה נאמר כמחמאה. קסמו של שכטר – לעיתים קסם אסור, כמו ברחבת ה־16 – בכך שהיה דמות בעלת נפח בעולם של פלקטים.
חן אישי, הומור, כריזמה שאי־אפשר לטעות בה – התכונות הללו, שהן לא חלק מדרישות הסף של כדורגלן קלאסי, האריכו לשכטר את הקריירה הרבה אחרי שהרגליים שלו הפסיקו להצדיק את זה. הוא היה טוב בחדר ההלבשה כמו שהוא היה טוב על הדשא, ולפעמים אפילו יותר. הופעותיו הכובשות כפרשן במונדיאל בקטאר, בעודו שחקן פעיל, התעלו מעל לגבולות המאוד ברורים שמפרידים בין הקריירה לבין היום שאחריה. רבים לא יודעים מה יעשו ביום שיפרשו, שכטר עשה את מה שאולי יעשה בפרישה עוד לפני שתלה את הנעליים. הוא התקיים בו־זמנית בעבר, בהווה ובעתיד.
הוא מהבודדים מבין הכדורגלנים הישראלים שעברו בחמש הקבוצות הגדולות. בחלקן הותיר חותם גדול שהתחלף בתחושת בגידה (הפועל ת"א), באחרות כמעט לא הורגש (מכבי חיפה והפועל באר־שבע), וביתר הפך למיתולוגיה. בבית"ר ירושלים ובמכבי ת"א – בראשונה החיה את הקריירה ובשנייה חי אותה – יזכרו את שכטר בערגה, כמעט כאייקון.
ריבוי התחנות ימנע ממנו את הזיהוי המובהק שהופך שחקנים לסמלים, אבל נראה שהתחלופה ראויה לשחקן מסוגו של שכטר. כמספר סיפורים בחסד, טוב ששכטר נגע כמעט בכל מה שיש לכדורגל הישראלי להציע. הוא קפסולת הזמן הטובה ביותר של הכדורגל הישראלי בשני העשורים האחרונים.
