בני זוג מכפר אז"ר עברו בשנת 2000 להתגורר בארה"ב והשכירו את הנכס בניגוד להנחיות רשות מקרקעי ישראל. תביעה שהגישו לאפשר את ההשכרה נדחתהבני זוג ישראלים המתגוררים כ-24 שנה בארה"ב, שביתם בכפר אז"ר בנוי על נחלה שאינה רשומה על שמם, לא יוכלו להשכיר אותו לאחרים – כך נקבע לאחרונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב. השופט יעקב שקד קבע שהחלטת רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) שלא לאפשר את ההשכרה היא סבירהכפר אז"ר הוקם כמושב עובדים חקלאי וכיום נחשב שכונה ברמת גן. הנחלה הוחכרה לסבו של הבעל עוד לפני קום המדינה, וברבות השנים נבנו עליה שני בתים: באחד מתגורר אחיו של התובע, ובשני התגוררו התובע ורעייתו עד שנת 2000, אז עברו לחו"ל.בינואר 2015 קיבלה רמ"י את בקשת אימו של התובע להעביר את הנחלה על שם אחיו. הדבר הוביל לסכסוך שהסתיים בפשרה שלפיה כשהדבר יתאפשר מבחינה משפטית – הבית יפוצל מהנחלה ויועבר על שם בני הזוג. בתוך כך הסכימו הצדדים שעד מועד השלמת הפיצול, ינהג כל אחד בקרקע שברשותו כבעלים.
התאם לכך החלו בני הזוג להשכיר את ביתם לאחרים, אלא שב-2017 נודע להם מעורך דינם שכל עוד הפיצול לא הושלם – הדבר אסור ללא אישור רמ"י. הם פנו לקבלת אישור אך נתקלו בסירוב ומכאן התביעה שהוגשה לבית המשפט.
בני הזוג טענו שבהתאם להסכם הפנים-משפחתי, הם בעלי הזכויות בבית ולכן רשאים להשכיר אותו. לדבריהם, סירוב רמ"י לאשר את ההשכרה בתקופת הביניים עד לפיצול, הליך האורך שנים, הוא שרירותי ובלתי סביר. הם ציינו שמניעת ההשכרה גורמת להם להפסיד הכנסה שנתית בסך 170 אלף שקל, ובנוסף מחייבת אותם לשאת בהוצאות השוטפות של הבית כמו ארנונה, חשמל וכו'.השופט שקד הבהיר שלמעשה אין מחלוקת כי כיום הנחלה רשומה על שם אחיו של התובע. נקבע שאין להסכם הפנים-משפחתי תחולה כלשהי על רמ"י, ובני הזוג לא יכולים מכוחו להיכנס בנעלי האח ולהשכיר את הבית.
בפסק הדין הודגש שבהתאם לנוהלי רמ"י, על חוכר המבקש להשכיר את נחלתו לבקש את אישור הרשות מראש ובכתב, אלא ש"התובעים אינם החוכרים של הנחלה או של חלקה. התובעים אינם חוכרים של המגרש עליו בנוי הבית, לעת הזו. כאמור, אין לתובעים כל מעמד מול הנתבעת בכל הקשור לנחלה. שמם אינו נזכר בתיק הנחלה והנתבעת לא נתנה עד כה הסכמתה להעברת הזכויות בה או בחלק ממנה אליהם. ממילא, טענתם כי היה על הנתבעת להתיר להם להשכיר את הבית דינה דחיה, שכן אין להם כל מעמד לבקש מאת הנתבעת היתר להשכרה זו".
לסיום קבע השופט כי החלטת רמ"י שלא להתיר את ההשכרה נוכח משטר הנחלות שלפיו ככלל הן יימסרו למטרת עיבוד חקלאי בלבד – אינה שרירותית או בלתי סבירה, וממילא אין מקום שבית המשפט יתערב בה. התביעה נדחתה ובני הזוג חויבו בהוצאות משפט של 80 אלף שקל.
מנגד טענה רמ"י שההסכם הפנים-משפחתי לא מחייב אותה וכי למעשה, מבחינה קניינית, בני הזוג אינם בעלי הבית כך שהם לא יכולים להשכיר אותו ללא אישורה. נטען שלא מתקיים טעם ייחודי המצדיק לסטות ממדיניות הרשות בנוגע לנחלות – והיא שהן יימסרו למטרת עיבוד חקלאי (להבדיל מהתעשרות באמצעות השכרתן).
