הלהיט האיטלקי העצום "מחר יום חדש", של התסריטאית-במאית-כוכבת פאולה קורטלזי, מכר למעלה מ-5 מיליון כרטיסים במולדתו ועקף להיטים כמו "ברבי" ו"אופנהיימר". לא דבר מובן מאליו עבור דרמה קומית תקופתית בשחור לבן שמשלבת בין נאו ריאליזם (המהדהד סרטים קלאסיים של ויטוריו דה סיקה ורוברטו רוסוליני) לתחבולות עכשוויות יותר, ושעוסקת בנושאים רגישים ולא פשוטים כמו חוסר שיוויון בין המינים ואלימות כלפי נשים.
אז כיצד ניתן להסביר את ההצלחה המסחררת של סרט הביכורים של קורטלזי – שהייתה עד עכשיו בעיקר זמרת ושחקנית מאוד פופולרית ואהובה באיטליה – כבמאית? פשוט מאוד. זוהי יצירה נגישה, חכמה, משעשעת, נוסטלגית ומלאת הפתעות, שמפגינה יעילות רבה באופנים שבה היא גורמת לצופים להיות מעורבים רגשית בסיפורה של דליה (קורטלזי) – עקרת בית נמרצת, חרוצה ואם לשלושה, שחוטפת מכות רצח באופן קבוע מבעלה העצבני וחסר הסבלנות.
פתיחתו של הסרט, שמתרחש בטרסטוורה, רומא, מעט לאחר סיומה של מלחמת העולם השנייה, מציגה את שגרת יומה של דליה ומשפחתה הענייה, ומלווה אותה בשעה שהיא מתרוצצת בין כל עבודותיה ומשימותיה היומיות, בניסיון לקבץ כמה שיותר לירות.
דליה אמנם עושה מעל ומעבר, אבל בעלה, איוונו (ולריו מסטנדריאה), אף פעם לא מרוצה ותמיד בא אליה בטענות. כאמור, דרך התקשורת המועדפת עליו היא באמצעות סטירות ואגרופים.
במוקד העלילתי נמצאת מרסלה (רומאנה מגוריה ורגאנו), בתה הבכורה והנבונה של דליה, שמחוזרת נמרצות בידי ג'וליו (פרנצ'סקו קנטורמה), בחור נאה ואדיב שמגיע ממשפחה אמידה.
התקווה הגדולה של איוונו ודליה היא שג'וליו יציע למרסלה להינשא, ובכך יחלץ את המשפחה כולה מהדלות שבה היא לכודה. אך לפני כן, יהיה עליהם לצלוח ארוחה חגיגית עם משפחתו של החתן המיועד – משימה שהופכת לכמעט בלתי אפשרית ברגע שאביו גס הרוח של איוואנו, שחי איתם בדירה הדחוקה, מחליט להצטרף אל השולחן.
במקביל לדרמה שמתפתחת בגזרת השידוכים, דליה גם מקבלת בדואר מכתב מסתורי ולא מוסבר שמסמל עבורה את האפשרות לעתיד טוב יותר. בתוך כך, איננו יודעים מה בדיוק דליה מתכננת לעשות בקשר לזה, וגם לא ברור אם היא סוף סוף תמצא את האומץ הדרוש לעמוד על שלה מול בעלה ולהוציא את תוכניתה הלא ברורה אל הפועל.
"מחר יום חדש" מיטיב לשרטט את עולמה של דליה ואת הדמויות הרבות והתוססות שמאכלסות אותו. חברותיה, שכנותיה, אהוב נעוריה מכונאי הרכב, שעל-יד המוסך שלו היא מקפידה לעבור מדי יום – כולם מוסיפים צבע, הומור ורגש לחגיגה האיטלקית המבדרת.
כדי שלא יהיה לכם משעמם, חלילה, קורטלזי גם עושה שימוש תכוף בטריקים צורניים נוספים מתוך ארגז הכלים שלה, דבר שבין השאר בולט בבחירת השירים בפסקול (שכולל להיטים מודרניים של אאוטקאסט וג'ון ספנסר בלוז אקספלוז'ן, למשל) ובאופנים המסוגננים שבהם היא מחליטה להציג אירועים מסויימים (סצינה שבה איוואנו מפליא במכותיו לדליה הופך לריקוד בסגנון מחזמר, לדוגמה).
חלק מההחלטות האמנותיות של קורטלזי עובדות יותר, וחלק – כמו ריקוד המכות – עובדות קצת פחות. אך רובן ככולן מעשירות ומייחדות את הסרט, ומסייעות להביא את הסיפור לשיא רגשי לא צפוי שקשה לעמוד בפניו (למרות שאם חושבים על זה לרגע, מגלים שהשיא הזה לא לגמרי משכנע ו/או מסתדר עם הסצנות שקדמו לו).
בשורה התחתונה, גם אם אינו מושלם, "מחר יום חדש" מציע מארז מפנק של רגש, הומור, סטייל ועניין, ומקנח במסר פמיניסטי עוצמתי. אם כך נראה סרטה הראשון כבמאית של פאולה קורטלזי, אני סקרן מאוד כיצד ייראה סרטה השני.
"מחר יום חדש", איטליה 2023
