שופט בית המשפט המחוזי בבאר שבע יובל ליבדרו קבע ביום ראשון האחרון שתי קביעות דרמטיות: הראשונה היא שראשי מכינת בני ציון, יובל כאהן ואביב ברדיצ'ב, אשמים באסון המכינה בנחל צפית וגרמו למותם של תשעה נערות ונער. השנייה – היא שהם אשמים ב'גרימת מוות ברשלנות', ולא ב'המתה בקלות דעת' – כפי שדרשה הפרקליטות.
כדי להבין את הכרעת השופט, יש לצלול ל-500 העמודים של פסק הדין, הכוללים תיאור מפורט של האירועים שהובילו לאסון – ההתייעצויות, האזהרות, הסימנים המקדימים וההחלטות שקיבלו שני הנאשמים. אך לצד הדיון המשפטי, אסור לשכוח אמת פשוטה: המילה רשלנות לא יכולה להסביר את האסון. כדי להבין איך זה קרה, וכדי להבטיח שזה לא יקרה בשנית, נדרשות תשובות עמוקות יותר.
מודעות מול רשלנות
אשמתם של ברדיצ'ב וכאהן, שהחליטו להוציא טיול באזור ים המלח בשבוע מלא באזהרות על שיטפונות, נראית על פניו ברורה. אבל שניהם כפרו באשמה, כשכל אחד מהם קו הגנה משל עצמו: כאהן, בתור ראש המכינה, טען שלא ידע על הכניסה ספציפית לנחל צפית, ולכן אינו נושא באחריות ישירה לאסון. ברדיצ'ב, המדריך בפועל של הטיול, טען שפעם בהתאם להנחיות שניתנו לו על ידי הממונים עליו וגורמי המקצוע, ובהתאם לידע שהיה ברשותו.
בין סעיף המתה בקלות דעת לסעיף גרימת מוות ברשלנות יש הבדל ברור. בשני המקרים, הנאשם לא רצה לגרום למוות. אבל במקרה של המתה בקלות דעת – ידע הנאשם באופן ברור שהוא פועל בצורה מסכנת חיים – ובכל זאת החליט לפעול בתקווה שהסכנה לא תתממש. במקרה של גרימת מוות ברשלנות, הנאשם לא היה מודע באופן מלא לסכנה. אשמתו נובעת מכך שבהתנהלות המצופה ממנו, הוא אמור היה להיות מודע לה ולפעול כדי למנוע אותה.
בין שני מרכיבים אלה נסוב המשפט כולו: התביעה ניסתה להוכיח שהנאשמים לא רק פעלו בחוסר זהירות ובאופן בלתי סביר ביחס לתפקידם, הם גם היו מודעים לסיכון שהם לוקחים. ההגנה ניסתה להוכיח שלא רק שלא היו מודעים לסכנות – הם גם פעלו באופן סביר על מנת להימנע מהם. גם אם נעשו טעויות, הן טעויות 'סבירות' ולא נבעו מהתנהלות מופקרת או רשלנית.
הרשלנות: דחיית חששות והתעלמות מאזהרות
השופט קבע שכאהן, ראש המכינה, דחה באופן שיטתי כל חשש או הסתייגות של מדריכי המכינה שביקשו לבטל את הטיול עקב מזג האוויר. "מי מכניס את ההיסטריה", "מדובר בצפי ישן וקיצוני", "שום דבר לא יכול לקרות אם נפעל בצורה מחושבת" אלו רק חלק מהתגובות אותם קיבלו מדריכיו של כאהן, שביקשו בצורה ברורה לדחות את הטיול.
בנוסף, הוא מצא את כאהן אשם בכך שיצר מערך הנחיות והתנהלות ארגונית שלא תאמה את מידת הסיכון שהקבוצה לקחה על עצמה ביציאה לטבע ביום גשום. ביום האסון, חרף מזג האוויר הקיצוני, הוא לא יצר קשר עם הקבוצה כלל כדי להבין היכן היא ומה המצב סביבה.
לגבי ברדיצ'ב קבע השופט, שהוא אשם בכך שלמרות שידע על כך שיש סכנת שיטפונות באזור וחרף אזהרות של גורמי מקצוע שהמליצו לא לצאת לטיול, בחר להמשיך במסלול אותו לא הכיר ולא עשה בו טיול הכנה. באירוע עצמו, למרות שידע שהתחיל לרדת גשם באגן הניקוז של הנחל, לא מנע את המשך הטיול בו.
פסק הדין מפרט בצורה שיטתית את אשמתם ברשלנות – מתן הוראות הסותרות, הימנעות מפיקוח ישיר, אדישות לחששות, תהליכי הכנה פסולים, שיטת הנחיית הוראות בטיחות מעוותת, אי-מקצועיות בכל הקשור לטיול חוץ בתנאי מזג אויר קשים ופסילת אזהרות מקצועיות על הסף.
כל האשמות הללו הוכחו ועוגנו בעובדות. השניים, כל אחד בגזרתו, נמנעו, באופן עקבי, לעצור טיול מסוכן. שני הנאשמים אף הודו, בדיעבד, שהיו צריכים לנהוג אחרת: כאהן שהיה צריך לפקח יותר על הנעשה, וברדיצ'ב, שהיה צריך לחשוב לעומק על תכנית חלופית, שכן היציאה לנחל צפית נעשתה כהחלטה של מן הרגע לרגע. סך כל הדברים הללו הוביל את השופט לפסוק באופן נחרץ – רשלנות. בחודש מרץ הקרוב יגזרם דינם – עד 30 שנות מאסר במצטבר לכל נאשם (העונש המקסימלי לעבירות רשלנות הוא 3 שנים). שם יתברר עד כמה הרשלנות בה פעולה חמורה בעיני השופט.
המודעות: נמצא ספק סביר
אך למרות קביעת השופט ליבדרו שהשניים נטלו סיכון בלתי סביר, הוא גם קבע שאין הוכחה לכך שהיו מודעים לחלוטין שהם מובילים את החניכים שלהם לתוך סכנה ברורה.
לתפיסתו – כאהן יצר עבור המכינה מתווה בטיחות והנחיות לטיול בגשם, והם עומדות לזכותו גם שהתבררו כשגויות ולקויות. בתוך חלוקת האחריות, הוא לא היה בשטח ביום האסון, לא ידע שהחניכים נמצאים בתוך נחל והכי חשוב – לא היה זה שנתן את ההנחיה להיכנס אליו. כשגילה, שעה לפני האסון – פעל כדי להבין כיצד להמשיך בטיול באופן שהוא תפס כבטוח.
פרויקט הנצחה לזכר הרוגי נחל צפית (צילום: נועם רבקין פנטון/פלאש 90)
לגבי ברדיצ'ב, השופט התרשם שלמרות שהוא הוביל קבוצה של בני נוער לתוך נחל ביום עם אזהרת שיטפונות – עשה זאת, בין היתר, כי קיבל עדכונים סותרים לגבי חומרת מזג האוויר באזור, הבין מגורם מקצועי מהשטח שהנחל לא ניתן לשיטפון ובכל אותה עת פעל תחת הרושם שגורמים מקצועיים מגבים ומלווים אותו לאור החלטותיו – ובראשן מנהל המכינה כאהן.
השופט לא מוריד ממידת חומרת ההחלטות שקיבלו השניים, אך קובע, לפחות במובן המשפטי של המילה קביעה, שהם נבעו מתוך רשלנות כוללת שהתבססה על הנחות מוצא שגויות ושרשרת של קבלת החלטות בלתי-סבירות, בכל הקשור לשמירה על חיי אדם, אך לצד זאת – כזו שהותירה בו את הספק ליסוד הנפשי של הנאשמים – קרי, מידת מודעותם לסכנה אליה הובילו חניכים. בבית המשפט, הספק הזה תורגם להקלה באישום.
מעבר לרשלנות: תרבות של הפקרה
פסיקתו של השופט עוררה זעם רב באולם בית המשפט. גם אם מסכימים, עקרונית, עם כל הדרך המשפטית המפורטת ומהמנומקת שליברדו מתווה לאורך 500 עמודי פסק הדין, קשה מאוד לסכם אירוע כה תקדימי בהיסטוריית האסונות והמחדלים של מדינת ישראל כרשלנות בלבד.
התקנה לא מקצועית של מעקה למרפסת שגורמת לנפילתו של ילד – היא אכן רשלנות. כך גם אספקה של ציוד בטיחותי פגום לעובד במפעל של חומרים מסוכנים, או נהיגה בעייפות ובהיסח דעת שגורם לתאונה. אבל האם אפשר להשוות מקרים אלו להובלת קבוצת תלמידי תיכון לתוך ערוץ נחל במדבר בשבוע שבו מכל כיוון נדלקות נוראות אזהרה לגבי סכנת שיטפונות?
אשמתם החמורה של כאהן וברדיצ'ב, זו שלא הצליחה להשתקף בפסיקת הדין, ומבדילה את מעשיהם מרשלנות (משפטית ולא-משפטית כאחת) נטועה עמוק בהקשרים תרבותיים-חברתיים. לאורך השנים בהם סוקר האסון ב'דבר', ניסינו לעמוד על האקלים התרבותי והחברתי בו קרה האסון, שאפיין גם חלק מעולם המכינות: חשדנות וסלידה עקרונית ממוסדות המדינה ופיקוח, זריקת אחריות מצד המדינה, והצמדות ערכית לאתוסים ספרטניים של גבורה והקרבה שבאים על חשבון קדושת חיי אדם. המאפיין האחרון מגיע באופן מזוקק בהודעה ששלח כאהן לברדיצ'ב ערב האסון, אז התגלה לו שהקבוצה ויתרה על המסלול בנחל צאלים, אליו כיוונה את עצמה מראש אך הגישה אליו נחסמה על ידי המשטרה. כשהודיע לו ברדיצ'ב על השינוי מהסלול לכיוון עין תמר (הצמוד לצפית) הגיב כאהן בשורה קצרה שמסבירה הכל "סביר, תבוסתני ככל שיהיה".
רק על המשפט האחרון ניתן להסיק באופן נחרץ שכאהן ראה בטיול, אותו התעקש להוציא בכל מחיר, כיותר מכל – מבחן חישול. את הבחירה באפשרות הבטוחה -הוא מצייר כהפסד. סא"ל במילואים ואיש החינוך הבכיר שלח את הנערות והנערים לאתגר מודע. אין דרך אחרת להבין ציטוט ספרטני שכזה, שכאשר מתעמקים בעולם הערכי ממנו הוא מגיע, מתקשים מאוד להמשיך לקרוא להחלטה להוציא את הטיול רשלנות גרידא.
ההתכחשות לאחריות נמשכת
ועוד סיפא, שיש בה כדי להצביע על הכשל הערכי הגדול של שני אנשי החינוך הללו. בתוך מסמך פסק הדין, עורכי הדין של רכזי המכינה ציינו שהם לא מקבלים על עצמם גם את מידת העונשין המאשימה אותם ברשלנות.
לטענת עורכי דינו של כאהן, כל המשפט, משלב החקירות, דרך חמש שנות הדיונים והפסיקה – כל הצדדים עשו לו עוול ופעלו כנגדו בזדון. גם בתוך אולם בית המשפט זה היה נראה שכאהן רואה בעצמו בעיקר כקורבן האירוע. קורבן, יש לזכור, שערב הטיול כתב לרכזים שלו "אם משהו יקרה זה תחת האחריות שלי ואני אשב בכלא". יש לציין שבית המשפט פסל את הדברים על הסף, וטען שגם כשנפלו בעיות בתהליכי החקירה ומהלך המשפט, אי אפשר להאשים את ההליכים המשפטים נגד כאהן כלא הוגנים.
עורכי דינו של ברדיצ'ב טענו שכל אדם שהיה נחשף למידע המטאורולוגי שאליו נחשף – היה פועל בצורה דומה. ברדיצ'ב מטיל את האחריות לאירוע על משרד החינוך ומועצת המכינות שלא סיפקו למדריכים את הכלים להתמודד עם הסיטואציה. זו אכן טענה עניינית. גם השופט, למרות שאין זה תחת אחריותו לבחון את הסוגיה, ביקר את המדינה על אוזלת ידה בכל הקשור לפיקוח הבטיחותי על המכינות. אך במקביל הוא דחה את זריקת האחריות, כאילו שרק חוסר פיקוח ואסון טבע אשם במותם של הנערות והנער. "לא הכל משמיים, אלא גם מבני אדם" כתב בסיכום הפסיקה.
גם היום שש וחצי שנים לאחר מעשה. וגם אם בהתנסחות משפטית אפורה שנועדה להקל על עונשם. הרכזים שהוציאו לפועל את טיול המוות – אינם לוקחים עליו אחריות. התהום הערכית הזו היא הרבה יותר מרשלנות.
