חברת ארקיע השיקה את הקו החדש שלה לניו יורק ב־8 בפברואר עם מטוס האיירבוס A330-900 החכור של חברת איברוג'ט הספרדית־פורטוגלית – ונכנסה לשוק הטיסות הארוכות בקול תרועה רמה. היא הבטיחה "לשבור את השוק" עם כרטיסים בעלות של החל מ־1,198 דולר – אך בפועל מחיריה לטיסה לתפוח הגדול דומים מאוד לאלו של אל על ושל החברות הזרות.
אז היא ממש לא "שוברת את השוק", אבל בהחלט מגדילה את ההיצע, דבר שיוביל לבסוף לפוטנציאל של ירידת מחירים עקב התחרות המתפתחת בקו המבוקש. בתחילת השבוע הודיע מנכ"ל החברה עוז ברלוביץ' על תפוסה של כמעט 90% בקו החדש, והכריז חגיגית על המשך הפעלתו לפחות עד לחודש אוקטובר.
הצטרפנו לטיסת הבכורה, שנפתחה בסערה, הבטיחה הרבה – וקיימה כמעט את הכל. המטוס המרשים קיבל טקס הסלנה בנמל התעופה על שם ראש הממשלה הראשון, כיאה לחניכת קו חדש, והוא כולל 388 מושבי נוסעים ולא מכיל מחלקת עסקים.
הדבר שהכי בלט לעין מייד עם כניסתנו למטוס המרשים, שבהחלט עושה חשק לטוס חו"ל, היה חלוקת מקומות הישיבה. במטוס האיירבוס A330-900 יש שמונה מושבים בכל שורה, והחלוקה היא 2-4-2 – מה שמקל מאוד על זוגות שטסים יחד ושיכולים לשבת במושב זוגי, ממש כמו באוטובוס. מי ש"נדפקים" ברביעייה האמצעית יכולים להתנחם בכך שיש להם שותפים לחוויה הכה מוכרת, כשאתם ממש חייבים לשירותים ובדיוק זה שיושב ליד המעבר החליט להירדם.
וברצינות – המטוס באמת מרווח, והמקום לרגליים די סביר, עם כ־15 ס"מ בין הברכיים לבין גב המושב שמלפנים. חברי הצוות, שמחציתם ישראלים, אדיבים, נעימים ומסבירי פנים.
והוויי־פיי מה איתו?
אחרי שמצאנו מקום למזוודות הטרולי, התיישבנו סוף־סוף לבחון את הדבר החשוב באמת שיש לטיסה של 12 שעות להציע – המסך האישי. התאכזבנו לגלות שארקיע לא טרחו להתאים שום תוכן לקהל הישראלי. התוכן סביר בהחלט, עם כמה עשרות סרטים ופרקים בודדים מכמה סדרות (חבל) – אך ללא כתוביות, לא בעברית ולא בשום שפה אחרת.
"טוב", אמרתי לעצמי, "בטח בשביל המבוגרים פחות השקיעו, מבוגרים יצליחו להסתדר עם מה שיש, ילדים זה סיפור אחר לגמרי" – אבל גם במקרה הזה, אין ולו פרק, סרט או פריים בודד אחד שמותאם לילדי ישראל. בארקיע אמרו שהתכנים יותאמו, ושגם הוויי־פיי, שלא עבד, יסודר בטיסות הבאות.
המחשבה על משפחה שנאלצת לשרוד את הטיסה הזו בלי תכנים בעברית ובלי וויי־פיי להעסיק את הילדים (כי אם אין תכנים מותאמים, לפחות יוטיוב יעשה את העבודה) לא הרפתה ממני לאורך חצי היממה שבילינו בשמיים.
המראנו לניו יורק בשעת ערב בישראל, בטיסת לילה (עדיף בהרבה). קיבלנו כריות ושמיכות. זה לא פשוט לנסות לישון בסיטואציה כזאת, אבל איכשהו השעות עוברות בניסיונות לשנות תנוחות. שתי הארוחות שסיפקו לנו היו סבירות בהחלט. הכל כשר, הכל חם – ופחות או יותר אכיל. תכלס, תביאו איזה סנדוויץ' ליתר ביטחון. ב"בוקר" (השכמה יזומה של הצוות לאחר עשר שעות טיסה) הצוות הנחמד הציע קפה וסנדוויץ'. דווקא נחמד לפתוח ככה את הבוקר.
העומס שהיה על השירותים היה דומה יותר לתור לעמדת החתמת הדרכונים בכניסה לנמל התעופה JFK (שיהיו בריאים האמריקנים עם הסבלנות הלקקנית המוגזמת שלהם). האיירבוס A330-900 מכיל שישה תאים לכל הנוסעים. בחשבון פשוט – 64.6 בני אדם על תא שירותים אחד מסכן. לא פלא שהם נראו כמו תאי שירותים בתיכון. של הבנים, כמובן.
חוויה מאוד מוצלחת
בשורה התחתונה – החוסר בתכנים מותאמים והמחסור בוויי־פיי, שלא טופלו גם בטיסת החזור, העיבו קצת על החוויה הכוללת, שבאמת בסך הכל היתה מאוד מוצלחת.
לסיכומו של ביקור: זו בהחלט בשורה אמיתית למרות הכל. זו אמנם לא "שבירת שוק" כפי ששווק לנו – אבל הגדלתו בצורה מאוד משמעותית היא מהלך חשוב מאין כמותו, בטח כשמדובר בחברה ישראלית שנכנסת למשחק.
הכותב היה אורח של חברת ארקיע
