הכדורגל לא היה הכי אסתטי וסיום העונה היה קטסטרופלי, אבל אלו ניואנסים. מעמד האייקון של אליניב ברדה לא ניזוק. להפך, הפרידה מבאר־שבע הפכה אותו לקדוש מעונה
אליניב ברדה עזב את הפועל באר־שבע ביום שבו מונה למאמן. שום דבר אינו נמשך לנצח, אבל במיוחד לא בעסק הזה. הספסל הוא המקום שאליו אגדות הולכות כדי למות. ברדה ידע שזה יקרה. אלונה ברקת ידעה שזה יקרה. האוהדים ידעו שזה יקרה. אם לא השנה, אז בשנה הבאה. אם לא בשנה הבאה, אז לפני חצי שנה. אם ברדה לא היה רוצה שעבודתו בתור מאמן הפועל באר־שבע תסתיים, היה צריך לבחור שלא תתחיל. משהתחילה, יש לה רק סוף אחד.
-
לטורים נוספים של ניר צדוק
זה עצוב, אבל יחסית לסופים אחרים, והאופן הסיטוני שבו סמלים בכדורגל הישראלי מנותצים, הסיפור של ברדה ובאר־שבע הוא סיפור עם סוף טוב. על סגירת המעגל הלא־מובנת מאליה שלה זכה ברדה בתור שחקן פעיל אין צורך להרחיב. גם כמאמן זו הייתה הצלחה. אלוהים – ויוסי אבוקסיס בהפועל ת"א (להבדיל אלף אלפי הבדלות מהמעמד המיתי של ברדה בבאר־שבע) – יודעים שדברים יכולים לרדת לגמרי מהפסים. או אז קילו הערצה הופכים לקילו של תיעוב והסמל מאבד לא רק את עבודתו כמאמן, אלא גם את הזיכרון ממנו כשחקן.
זו אולי לא הייתה קדנציה שהתעלתה על זו של ברק בכר, אבל היא גם לא הייתה פיאסקו. ברדה החזיק שנתיים וחצי, מעל תוחלת החיים הממוצעת של מאמן בליגת העל, זכה בתואר ועזב כשהוא נתון לביקורת, שהתעצמה אחרי ההפסד בגמר הגביע למכבי פ"ת, אבל כזאת בגבולות הטעם הטוב. במובן הזה, ברדה אולי עזב את תפקיד המאמן, אבל הוא "שרד" בשלום, כאייקון שמעמדו לא ניזוק ואולי אפילו רק התעצם, את התחנה האחרונה והבוגדנית ביותר במסלול הקשר שבין כדורגלן למועדון. גם התפקיד התובעני והטובעני מכולם לא סדק אותו. להפך. במובן מסוים, הפרידה אולי מרחיקה את ברדה במובן הפיזי מהפועל באר־שבע, אך היא רק מחזקת את הקשר ביניהם במובנים עמוקים יותר. הצער הקולקטיבי, הדמעות של המאמן, הכרת התודה – הפרידה הזאת הפכה את ברדה למעין קדוש מעונה, והיא כנראה חשובה למורשתו במקום יותר מכל ניצחון שיכול היה להשיג אם היה מאמן גם בעונה הבאה.
חובת ההוכחה על אלונה
באר־שבע נמצאת בצומת דרכים. ברדה מבין, וכנראה גם ברקת, שההתעצמות של מכבי ת"א ומכבי חיפה מציבים את המועדון בצומת T. אפשר לפנות ימינה, להכניס את היד עמוק יותר לכיס, ולהאיץ את המרדף אחרי הרוח של מיץ' גולדהאר ויענקל'ה שחר. האם זה הדבר החכם לעשות והאם זה בכלל אפשרי במערכת שלא ניצלה באופן אופטימלי סכומי כסף קטנים יותר? אפשרות שנייה היא לקפל את הדגלים, ולהבין שזה לא בר השגה. הפנמה שכזאת מנמיכה את התקרה של המועדון, והופכת כל דבר שמעל למקום שלישי לבלתי אפשרי וכל מה שמתחתיו לאכזבה גדולה. אם זה הכיוון, ברקת עשתה לברדה טובה.
זה לא אומר שההחלטה הזאת לא מעוררת תמיהה מסוימת. הכדורגל של ברדה לא היה הדבר הכי אסתטי שנראה במחוזותינו וסיום העונה של באר־שבע היה קטסטרופלי, אבל אלו ניואנסים בלבד. בסופו של דבר, ברדה הוביל את באר־שבע בדיוק למקום שראוי לה בהיררכיה של הכדורגל הישראלי. תואר, מקום שלישי, הצלחה נקודתית באירופה. תמיד יכול להיות טוב יותר, אבל גם תמיד יכול להיות רע יותר. האם בשל הסיכוי הלא־גדול שאי שם בחוץ יש מישהו חיצוני שמסוגל לעשות קסמים שווה לבאר־שבע לוותר על מה שלא עולה שקל אחד והוא הרגש והזהות? לא בטוח, אבל ברקת החליטה שכן. עכשיו חובת ההוכחה עליה.
וגם על ברדה. בסבירות גבוהה, קריירת האימון שלו התחילה במקום הכי גבוה שאליו בכוחו להגיע. רגשית זה ברור, אבל גם מקצועית. מכאן יש לו רק לאן לרדת. זה היום הראשון בשארית הקריירה של ברדה, ועתה הוא יצטרך להחליט עד כמה הוא באמת רוצה לאמן. שם בחוץ, בעולם הגדול, היכן שהוא לא "אליה" אלא רק "ברדה", במקומות שבהם אין סנטימנטים ואין אלוהים וכשמפטרים אותך אף אחד לא מזיל דמעה אלא פותח שמפניה. לעולם לא יכאב לו כמו שכאב לו מבאר־שבע, אבל גם לעולם לא יאהבו אותו ככה.
