מאז ומתמיד ידענו שבישראל מוכנים להקריב הרבה כדי להחזיר שבויים. הכתם שלא ניתן למחותו – שלא החזירו את הנווט רון ארד ושלא יודעים דבר על מקום הימצאו – משמש זרז למצוא דרך לא לחסוך במשאבים כדי שתרחיש כזה לא יישנה.
בכך אנחנו שונים משאר העולם החופשי והמערבי, ובראשו האמריקנים, שלא נושאים ונותנים עם טרוריסטים. כאן גם מתחדד הבדל נוסף בינינו לבינם: בעוד אנחנו מנסים למצוא כל דרך לשחרר את החטופים ולא חוסכים – כולל בחיי בחורינו האמיצים, שמאות מהם נהרגו מאז 7 באוקטובר בלחימה בעזה – העולם דוחק בנו לסיים את המלחמה. ולא רק זאת – האו"ם הכניס את ישראל לרשימה השחורה של מדינות שגורמות להרג ילדים.
העולם מנסה בכל דרך לכבול לנו את הידיים והרגליים ולהביא לסיום המלחמה. לו ישראל היתה נכנעת לדרישה, ארבעת החטופים לא היו חוזרים ונועה לא היתה מחבקת את אמה החולה. לעולם לקח חודשים בודדים לשכוח שהותקפנו, נשדדנו, נאנסנו ונכבשנו בידי ארגון טרור מתועב ורצחני. הם הפכו דף ויצאו נגדנו, התייחסו רק להרס ולמותם של חפים מפשע באזורי הלחימה, ושכחו שיצאנו למלחמה צודקת. האם זה הדנ"א הישראלי? האם חרטנו על דגלנו הרג ילדים ונשים כפי שעשה ארגון הטרור שבו אנו נלחמים? מובן שהתשובה שלילית.
למרות הפגיעה בבלתי מעורבים, צה"ל יכול להתגאות בהיותו צבא מוסרי. כמו כן, הדמוקרטיה הישראלית תוססת ומעורבת. אין צנזורה על מחשבות ועל דעות. לעומתנו, אתמול התברר שמי שבביתו נכלאה נועה ארגמני, עבדאללה אל־ג'מאל, עבד כעיתונאי וכצלם ב"אל־ג'זירה" וב"כרוניקל" הפלסטיני. הוא ואביו הרופא נהרגו במהלך מבצע החילוץ, לאחר שניסו להפריע ללוחמים.
איפה התברברנו בדרך? הם ואנחנו בני אברהם. גם אנחנו וגם הפלסטינים מקבלים ונפרדים מהבאים בצל קורתם בשלום־סלאם. לאורך הדרך נשלפו החרבות. היד שלנו הושטה לשלום ולא פגשה יד אחות. המחיר בשני הצדדים, הן בחיי אדם והן בכל מה שנגזר מזה, מרמת החיים ועד לרמת החינוך, הוא בלתי נסבל.
