nנהלים וארגונים תמיד שואפים לשלוט ולנבא את מה שצפוי לקרות. זה טבעי – שליטה מעניקה ביטחון, והיכולת לחזות את העתיד פותחת את הדרך לתכנון והיערכות. אבל המציאות הרבה יותר מורכבת: התוצאות תלויות בשפע של גורמים, אנשים הם בלתי צפויים, והדינמיקה האנושית לא תמיד ניתנת לניבוי לפי חוקים פשוטים של סיבה ותוצאה.
בעולם טכני, כאשר אנחנו נתקלים בבעיה, למשל מנוע של מכונית, בדר״כ יש לה פתרון והתוצאה צפויה, זו מערכת סיבה-תוצאה ברורה. בעולם מורכב, התוצאה לא צפויה, יחסי סיבה תוצאה לא קיימים, למשל כמו מזג אוויר או עומסי תנועה, ולכן צריך לחקור, לנסות ולהסתגל תוך כדי תנועה.
בני אדם הם מערכת מורכב, וגם ארגונים אשר מורכבים מבני אדם הם מערכות מורכבות ולא צפויות. הבעיות שאנחנו מנסים לפתור היום בעולם הטק גם הן מורכבות. כשארגון מתנהל מתוך צורך בשליטה, הוא נעול על תוכניות קשיחות, שמגבילות את היכולת להשתנות. היוזמה מצטמצמת, כי האנשים עסוקים בלעמוד בתוכנית במקום להעז ולשנות כיוון. פחד מכישלון מחליף את הדחף לחדש.
היררכיה יכולה להיראות יציבה, אבל היא לא בהכרח מקדמת חדשנות ויצירתיות. היא מרחיקה את האנשים ממה שקורה באמת, ומעודדת תרבות של דיווחים במקום עשייה אמיתית. כשמדדים כמו KPIs הופכים לעיקר, העובדים עשויים להרגיש שההצלחה נמדדת רק דרך מספרים, ולא דרך המשמעות. הם עובדים לא כדי לממש מטרה אמיתית, אלא כדי לעמוד ביעדים – גם כשברור שהיעדים האלה כבר לא משרתים את המטרה.
הדרך לשינוי מתחילה במעבר מחשיבה של שליטה לחשיבה של דמיון, ומחשיבה של בעיות לחלימה על העתיד. במקום להיאחז ב-KPIs, ארגונים צריכים לעודד את העובדים לחלום – איך זה ייראה במיטבו? בעוד שלושה או שישה חודשים? בעוד שנה? כשאנחנו מדמיינים את תמונת העתיד ולא רק את התוצאה המספרית, המטרה נשארת יציבה, אבל הדרך אליה הרבה יותר גמישה ופתוחה לשינויים. בנוסף, מטרה שמנוסחת במילים מעוררת השראה וחיבור רגשי הרבה יותר ממדדים מספריים. גם אני אוהב אקסל טוב אבל מה מדבר אליכם יותר: להביא 100,000 לקוחות? או לבנות מוצר שמשנה את היום יום של כל אנשי הסיילס בעולם?
החלום הוא המשימה, והמשימה היא העיקר. אנחנו יכולים להסתכל אחורה על הKPIs ולבדוק אותם כדי לדעת שאנחנו בכיוון, שהם זזים, אבל הם אמצעי בלבד, החלום הוא העיקר, הוא זה שדוחף אותנו קדימה.
כשארגון מפסיק לנהל מתוך פחד ומתוך רצון לשלוט ולנבא, הוא מפנה מקום לאהבה, לתשוקה ולחזון מעורר השראה. ״רק אהבה מביאה יצירה״ כי יצירתיות פורחת כשאנשים מרגישים בטוחים לנסות, לטעות וללמוד. פחד מכבה יצירתיות, ובמציאות העסקית של היום – ארגון שלא מתחדש, לא ישרוד. אבל מעבר לכך, ארגון שפועל מאהבה לא רק נהיה מוצלח יותר – הוא הופך להיות מקום שאנשים נהנים להיות בו, ואז הוא גם יכול להגיע להיות כזה שמשנה את המשחק ומנצח, פורץ הנחות יסוד ותבניות קיימות ומייצר מרחבים חדשים להזדמנויות.
כדי להגיע לשם, צריך אומץ. זה לא פשוט לשחרר את הדפוסים המוכרים של שליטה וניהול לפי מספרים, אבל זה חיוני. העתיד שייך לארגונים שמעזים לשחרר, לחלום, ולבנות תרבות של אמון ויצירתיות. זה לא רק הופך את הארגון להיות יותר יצירתי ומוצלח, זה גם הופך אותו להיות ארגון שמח יותר שהאנרגיה של היצירה מדבקת את האנשים. זה מסע מאתגר – אבל הוא שווה כל רגע. "העתיד נוצר לא כשאנחנו שולטים, אלא כשאנחנו מעזים לדמיין עולם טוב יותר״.
בתור יזם ומנכ"ל ב-Lusha, מקום העבודה הכמעט יחיד שבו עבדתי, אני לא בא עם תשובות מוכנות מראש על מה זה "ארגון", מה זה "מנכ"ל" או איך צריך ״לנהל״. זה יכול להיות אתגר – אני לומד תוך כדי תנועה, בפעם הראשונה, את הכל. אבל דווקא בעידן של שינוי מתמיד, שבו הנחות יסוד מתנפצות כל הזמן וארגונים נדרשים להמציא את עצמם מחדש, אני מבין שזה גם יתרון. היעדר הידיעה המוקדמת שלי הוא כוח, כי למידה מתמדת היא גם מפתח להצלחה.
שחרור מכישלונות ומפחד יוביל לארגון גמיש, יצירתי ומסוגל להתחדש. ארגונים שמבינים כי אהבה ותשוקה מעוררים יצירה, ולא פחד ושליטה, ימצאו את הדרך להצלחה רבה יותר ויהפכו למקום שהעובדים רוצים להיות בו, והלקוחות רוצים להיות חלק ממנו.
יוני צרויה הוא מייסד שותף ומנכ״ל חברת Lusha, פלטפורמה בתחום המודיעין העסקי לאנשי שיווק ומכירות
