ואולי אנו שוב טועים ושוקעים בשאלה משנית, עסוקים ודשים ב"מי יחקור" את מחדל 7 באוקטובר במקום ללבן שאלה חשוב יותר – "מה ייחקר", עוסקים בטכני לכאורה ומחמיצים את המהות, נתפסים לטפל ומחמיצים את העיקר?
כבר שבועות ארוכים שהשיח סביב חקירת הטבח מתמקד בשאלה איזו ועדת חקירה תקום כאן – ממלכתית, פוליטית או אחרת, וגם בשאלה כבדת המשקל כשלעצמה – מי ימנה אותה וכיצד תאויש באופן שתזכה לאמון ציבורי רחב. אלא שכמות האנרגיות שמופנות לבירור הזה מאפילה על שאלות חשובות יותר: מה ייכלל בכתב המנדט של ועדת החקירה, כמה אחורנית תלך הבדיקה שלה ולאילו מעגלים תרחיק, כדי שנוכל באמת לרדת לשורשם של דברים?
כמעט כל המידע שפורסם בחודשים האחרונים, ב־17 התחקירים שערכו שב"כ וזרועות צה"ל, נגע במעגלי הזמן הקרובים לטבח, במחדלים הצבאיים והמודיעיניים שהיו הגורמים הישירים שאפשרו אותו. התחקירים נמנעו מלהרחיב ולהעמיק במעגלי הזמן הרחוקים יותר, בקרקע גידולו של המחדל הצבאי, בזרעים ובתשתית שמהם צמח. הם לא נגעו לא באוסלו ולא בהתנתקות, לא בסרבנות ולא בעסקת שליט וקודמותיה. הם דילגו גם על מדיניות הבידול והתחזוק של חמאס, שהוביל רה"מ בנימין נתניהו בתמיכה כמעט גורפת של כל המערכת הצבאית והמדינית.
כאשר התחקירים הצבאיים חשפו, למשל, שבשנת 2018 הורה סינוואר להרוג את כל מי שנחשד בשיתוף פעולה עם ישראל, וכי בעקבות כך סוכני שב"כ רבים נרצחו והארגון נותר עיוור, כמעט ללא סוכני מודיעין אנושי בעזה, לא נחקרה במקביל שאלת היסוד: כיצד בכלל הגענו למציאות שבה ארגון טרור רצחני דוגמת חמאס שולט בעזה? ומדוע לאחר שהמציאות הזאת היתה מובנת לכולנו השלמנו איתה, ואף שימרנו אותה?
גם מי שמעריך את מרבית ביצועיו של נתניהו כראש ממשלה במהלך המלחמה יתקשה, למשל, להתעלם מדברים שאמר בישיבת סיעת הליכוד ב־11 במארס 2019 בעניין מדיניות הבידול שאותה הוביל מול חמאס; מדיניות שתחזקה את שלטונו של ארגון הטרור בעזה כרע במיעוטו, אך כיום, בדיעבד, כבר ברור כי היא שסייעה לארגון לבנות את כוחו הצבאי ואת יכולותיו ההרסניות.
מדיניות הבידול לא היתה דבר שנתניהו נהג להתגאות בו או לשוחח עליו בפומבי. רבים ראו בה כניעה ותשלום דמי חסות (פרוטקשן) לחמאס. כשהכספים המפורסמים מקטאר התעכבו, חמאס איים או ירה טילים על ישראל. השקט נקנה רק לפרקים, בין הסבבים, 16 במספר, אבל נתניהו – שנוסף על הכל טעה והוטעה לחשוב שחמאס מורתע, הסביר באותה ישיבה מושכחת לחברי הליכוד כי "מי שרוצה לסכל הקמה של מדינה פלשתינית, צריך לתמוך בחיזוק חמאס ובהעברת כסף לחמאס. זה חלק מהאסטרטגיה שלנו, לבדל בין הפלשתינים בעזה לבין הפלשתינים ביהודה ושומרון".
כשהדברים פורסמו יום למחרת (בפעם הראשונה, על ידי כתבת ה"ג'רוזלם פוסט" להב הרקוב), נתניהו לא הכחיש אותם. הוא התנער מהם והכחיש שאמר אותם, רק אחרי המלחמה. אבל אם ועדת החקירה תטרח רק מעט, היא תמצא במעגל הקרוב ביותר לנתניהו התבטאויות דומות שמתכתבות עם הדברים שצוטטו בשמו מאותה ישיבה של סיעת הליכוד.
גלית דיסטל אטבריאן הסבירה בפוסט מהדהד שפרסמה במאי 2019 ש"נתניהו רוצה את חמאס על הרגליים, והוא מוכן לשלם על כך מחיר כמעט בלתי נתפס – חצי מדינה משותקת, ילדים והורים בפוסט־טראומה, בתים מופצצים, אנשים נהרגים".
"מחזיק נמר בביצים"
"חתול אשפתות מחזיק נמר בביצים", תיארה אטבריאן את חמאס וישראל, "ונתניהו, במין איפוק מקומם, כמעט בלתי נתפס, לא עושה את מה שהכי קל לעשות – למוטט את הארגון הזה בהבל פיו של צה"ל. והשאלה היא למה?"
לדיסטל אטבריאן היתה תשובה: "כל בית צריך מרפסת, וישראל היא בית. המרפסת של הבית הזה היא השומרון. כמעט מכל עיר מרכזית בישראל, כן, גם מתל אביב, אפשר להגיע לשומרון ביריקה. לסבר את אוזנכם – הזמן שיהיה לילד בן 3 מהגן ברוטשילד להגיע למרחב בטוח כשתיזרק עליו פצצה מהשומרון, זהה לזמן שיש לילד כזה בעוטף עזה… שניות ספורות. תמרקרו את המשפט הבא", המליצה אז אטבריאן, "בנימין נתניהו משאיר את חמאס על הרגליים, כדי שמדינת ישראל לא תהפוך כולה לעוטף עזה. אם חמאס מתמוטט, אבו מאזן עלול לשלוט ברצועה. אם הוא ישלוט בה, יקומו קולות מהשמאל שיעודדו מו"מ מדיני ופתרון מדיני, ומדינה פלשתינית גם ביהודה ושומרון… המשמעות: כפר סבא, רמת השרון, מודיעין ותל אביב – כולן בטווח 30 שניות מטיל איראני, שיוצב במרפסת של מדינת ישראל. זו הסיבה האמיתית שבגללה נתניהו לא מחסל את האמא של חמאס. כל השאר זה בולשיט".
גם יונתן אוריך, יועצו הקרוב של נתניהו, אישר כמעט במקביל לאטבריאן כי זו אכן מדיניות הממשלה. נתניהו, הסביר היועץ, "הצליח להשיג ניתוק בין עזה ליו"ש ובעצם ריסק את חזון המדינה הפלשתינית בשני האזורים הללו… כך יוצרים חיץ". אלוף (מיל') גרשון הכהן הסביר באותה רוח באולפן ynet כי "האסטרטגיה של נתניהו היא למנוע את אופציית שתי המדינות, ולכן הוא הפך את חמאס לשותף הכי קרוב שלו. בממד הגלוי – חמאס אויב. בממד הסמוי – הוא בעל ברית". בפגישות שנתניהו קיים עם דמויות ביטחוניות באותן שנים נשמעו דברים דומים. אחרי נתניהו דבקו במדיניות דומה גם ראשי הממשלה בנט ולפיד. לפניו זרמו או השלימו עימה שרי הביטחון ברק, יעלון, גלנט וגנץ. אפילו בצלאל סמוטריץ' אמר ב־2015 ש"במגרש הבינלאומי, שבו ישראל נאבקת על לגיטימציה – הרש"פ היא נטל, וחמאס הוא נכס".
גם אם המטרה של נתניהו – מניעת הקמה של מדינה פלשתינית שתעשה לישראל את מה שחמאס עשה לה ב־7 באוקטובר ואף יותר מכך – היתה ראויה, הרי הדרך להשיג אותה, התברר בדיעבד – ברית אינטרסים לא כתובה עם חמאס – היתה שגויה לחלוטין.
האם התפיסה שחמאס מורתע לא היתה אלא משאלת לב, שהושפעה אף היא מברית האינטרסים הזאת? במאי 23' ציין נתניהו כי מאז מבצע שומר החומות, ובמשך כשנתיים, "חמאס לא ירה לשטחנו כמעט אף רקטה, כי הם מורתעים… 'שומר החומות'", קבע נתניהו, "הנחית על חמאס את המכה הקשה ביותר בתולדותיו והשמיד את היכולת הימית, האווירית והתת־קרקעית שלו. הדבר הזה גרם לשינוי משוואת ההרתעה". גם כאן נתניהו וכמעט כל המערכת שהלכה איתו – טעו. חמאס לא זו בלבד שלא הורתע, אלא הטעה אותנו בכישרון. הוא ראה ב"שומר החומות" ובהתקוממות של חלק מערביי ישראל אז ניצחון – ודאי וודאי שהיכולות הימיות והתת־קרקעיות שלו לא הושמדו.
כבר ב־2018, בפוסט שפרסם חמאס, צויר התרחיש שהתממש באוקטובר 2023: "… ברגע שהאלפים יחצו את הגבול וינהרו לישראל – דחפורים צריכים להגיע ולהסיר את הגדר". באחד מסרטוני "יחידת הפריצה" שפורסמו באותה שנה, נראו צעירים רעולי פנים ועוטי מסכות שועטים על אופנועים לעבר הגדר וחותכים אותה בקאטרים.
המודיעין שהלך לאיבוד
פעמיים, שלושה וחמישה שבועות לפני הטבח, בספטמבר ובאוגוסט 2023, חצו את הגדר חוליות של "ארגון הצעירים המהפכנים בעזה", ארגון אזרחי עזתי שמומן והופעל על ידי חמאס. סא"ל (מיל') יוני דחוח־הלוי, חוקר במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון, איתר רק לאחרונה בעמוד טלגרם חמאסי את הסרטון שתיעד את אותם "צעירים מהפכנים" חוצים את גדר הגבול, משחיתים בונקר צבאי, פוגעים בתשתיות אלקטרוניות, מציתים גנרטור, ומשאירים מסר מאיים לצה"ל: "המוות יגיע מעזה". באירוע נוסף נתלה דגל חמאס על בונקר של צה"ל הסמוך לגבול, ונגנב ממנו ציוד. התצפיתניות, כידוע, ראו הרבה יותר מזה, אבל הממונים עליהן סירבו להאמין להן.
האירועים הללו ודומיהם שחמקו בזמן אמת מעיני התקשורת, ובוודאי ייבדקו על ידי ועדת חקירה שתקום, קשורים כולם למעגל הזמן הקרוב לטבח ולמחדלים הצבאיים והמודיעיניים הישירים שאפשרו אותו. לעומת זאת, עצם הנוכחות וההתעצמות של חמאס כמפלצת טרור על גבולנו הדרומי, והפיכתו לגורם הפלשתיני המרכזי והעוצמתי ביותר מבין כל הפלגים הפלשתיניים, היא עניין שיסודותיו נטועים במעגלי הזמן הרחוקים יותר, ואם הוא לא ייחקר – החמצנו הזדמנות לברר ובעיקר להבין דברים עד תום:
שורש הרע היה אוסלו. ההתנתקות רק השלימה את מה שהחל כבר שם. כבר באוסלו, מודים היום בצה"ל, הצבא איבד חלק ניכר מהיכולת המודיעינית והמבצעית שלו ברצועה. כבר אז הוכח שאין די במודיעין לא אנושי, ושאם אינך שולט בשטח – כמעט לא ניתן לעבוד בשיטת מכסחת הדשא שבה צה"ל הורגל לעבוד ביו"ש. אוסלו וההתנתקות הוכיחו שלא ניתן להבטיח ביטחון לישראל משטחים שמהם נסוגה.
אם במטכ"ל מדברים היום כך על אוסלו, ועדת החקירה חייבת להרחיק גם לשם. ובכלל זה להתבטאויות של מנהיגים פלשתינים מרכזיים שהודו במהלך השנים שאוסלו הוא תרמית, סוס טרויאני שנועד לפורר את ישראל מבפנים (פייסל חוסייני) או הטעיה בנוסח הסכם חודייביה, שנועד מראש להיות מופר (יאסר ערפאת).
לא מספיק לרשום לפנינו שלאמ"ן לא היה מקור אנושי בעזה במשך 15 שנה, שלשב"כ לא היה שום מקור מודיעין פעיל ברצועה בזמן הטבח. ההשלכות של הריק המודיעיני הזה, שנבע מנסיגת ישראל מהרצועה באוסלו ובהתנתקות, הביאו בין היתר לכך שישראל הופתעה לחלוטין מהיקף המנהור והתת־קרקע שגילתה ברצועה במהלך המבצע. ישראל גם הופתעה ממה שגילתה בציר פילדלפי, אף שכאן המידע היה עשיר מעט יותר. היא הופתעה גם מיכולת הייצור הרחבה של חמאס בתחום הרקטי, ומהשותפות ומהחיבור של האוכלוסייה העזתית עם חמאס.
נתוני היסוד הרלוונטיים ביותר לבירור הזיקה בין ההתנתקות, וההיעלמות המודיעינית והמבצעית של ישראל מהשטח, לבין כל מה שבא אחריהן, נוגעים לשלושה תאריכים: יוני 1967 – אז השתלט צה"ל על הרצועה במלחמת ששת הימים; מאי 1994 – אז העבירה ישראל לפלשתינים 80 אחוזים משטחי הרצועה במסגרת הסכמי אוסלו; ואוגוסט 2005 – שבו נעקרו ללא תכלית, מסיבות שטרם התבררו דיין, גוש קטיף, כפר דרום ונצרים, הוחרבו 21 יישובים ואלפי יהודים גורשו מבתיהם.
דומה שבשלושת פרקי הזמן הללו, ההבדלים בולטים במיוחד בתחום אחד – האיום הרקטי על ישראל: בתקופה הראשונה, בין 1967 ל־1994, לא נרשם ולו אירוע אחד של ירי תלול מסלול משטחי עזה לעבר ישראל. הירי החל רק במהלך התקופה השנייה, אחרי 1994 (ימי אוסלו), כשצה"ל עזב את השטח, וכשבעזה החלה לשגשג תעשיית ייצור הטילים וההברחות, בהעלמת עין מצרית. תחילה התמקדה האש בגוש קטיף, שהפך בפועל לרצועת הביטחון של תושבי הדרום. עד להתנתקות נורו על הגוש יותר מ־6,000 רקטות ופצצות מרגמה. על שדרות ירו לראשונה רק ב־2001. בסך הכל נורו עד להתנתקות על יישובים בדרום, ובכלל זה על שדרות, כ־600 רקטות.
עסקה עם השטן
אשקלון נכנסה לטווח האש עוד לפני ההתנתקות. אשדוד ובאר שבע מייד לאחריה, ומאז טווחו בסבבים הרבים גם יבנה, קריית גת, רחובות, קריית מלאכי, אזור השרון, נמל התעופה בן־גוריון, מרחבי ירושלים, תל אביב, ואפילו חיפה.
בתקופה השלישית, לאחר הגירוש, ועד הטבח ו"חרבות ברזל" נורו על ישראל מהדרום כ־25 אלף רקטות, פצמ"רים וטילים, וב"חרבות ברזל" עוד כ־14 אלף.
הטענה שגם קודם ירו עלינו פצמ"רים וטילים היא, אפוא, נכונה במידה מעטה, ושקרית במידה רבה. ירו, אבל רק מעט, ורק לעוטף עזה. אחר כך ירו הרבה וגם לעומק ישראל, ויכולת הייצור העצמית של "העצמים המעופפים", כפי שהגדיר אותם פעם בזלזול דב ויסגלס (מהוגי ההתנתקות) – השתפרה פלאים – מקסאמים לטווח של קילומטרים בודדים ועד לטילים שיכולים להגיע, ואף הגיעו, לטווחים של 120-140 ק"מ.
אבל זה אינו הכל: חומר חובה נוסף, שכל ועדת חקירה תהיה חייבת לעסוק בו, קשור לעסקאות שחרור המחבלים, ובראשן עסקת שליט. כל מה שנכתב וידוע עד כה על העסקה הזאת – וזה די הרבה – אינו ממצה את חומרתה ואת השלכותיה האסוניות. עסקת שליט היא זו שבמידה רבה פתחה על ישראל את שערי הגיהינום העזתי. היא הזרימה דם חדש־ישן למערך ההנהגה החמאסי בעזה וגיבתה אותו מבחוץ בפעילי טרור שפעלו מטורקיה, מקטאר ומלבנון.
גם העובדה שישראל כבר חוותה, קודם עסקת שליט, עסקה קטסטרופלית אחרת, עסקת ג'יבריל ב־1985 לא הניאה אותה מהמהלך. בעסקת ג'יבריל ישראל שחררה 1,151 מחבלים שהיו כלואים בישראל, בתמורה לשלושה שבויי צה"ל. בין המחבלים המשוחררים היה אחמד יאסין, שייסד אחר כך את חמאס, ומחבלים דוגמת קוזו אוקמוטו, שהשתתף בטבח בנמל התעופה לוד (24 הרוגים ו־71 פצועים), וחאלד אבו עוסבה, אחד משני מבצעי טבח האוטובוס בכביש החוף (35 הרוגים, ובהם תשעה ילדים, ו־71 פצועים). משוחררי עסקת ג'יבריל הרכיבו את שלד המחבלים שניהל והוציא אל הפועל את האינתיפאדה הראשונה, שבה נרצחו 146 ישראלים. אחד מהם, אגב, המחבל עלאא' א־דין באזאין ממזרח ירושלים, שגורש למצרים בחודש שעבר במסגרת עסקת החטופים האחרונה – שוחרר בפעם הראשונה בעסקת ג'בריל ב־1985, שב לטרור, שוחרר בעסקת שליט ב־2011 ושוב נעצר, וכאמור שוחרר עתה בפעם השלישית.
עסקת שליט, שאותה אישרה ממשלת נתניהו, עלתה עליה בתוצאותיה החמורות. כל צמרת חמאס שהגתה ותכננה והוציאה אל הפועל את טבח 7 באוקטובר שוחררה במסגרת העסקה הזאת. החבורה הזאת, ובראשה יחיא סינוואר, תאופיק אבו נעים, רווחי מושתהא ומאזן פוקהא, גם ניהלה את מפעל ההברחות לעזה באזור ציר פילדלפי, את הקשרים עם איראן, קטאר וטורקיה, ואת בניית מערך המנהור של הרצועה, שבו הוסתרו ומוסתרים עד היום החטופים הישראלים. ברצועת עזה, שאורכה עומד על כ־40 ק"מ, וששטחה הכולל מגיע ל־365 קמ"ר, חפרו חמאס והאוכלוסייה העזתית – על פי הערכת ישראל, 700 ק"מ של מנהרות ו־5,800 פירים.
82 אחוזים מ־1,027 המחבלים ששוחרר תמורת החייל גלעד שליט, שבו בדרך כלשהי לטרור. חלק מהם רצחו ופצעו יהודים עוד לפני הטבח. בין קורבנותיהם היו נצ"מ ברוך מזרחי, שלושת הנערים מגוש עציון, דני גונן, מלאכי רוזנפלד, הרב מיכאל מרק, התינוק עמיעד ישראל איש רן, והחיילים יוסף כהן ויובל מור יוסף. חלק ממשוחררי העסקה סייעו, או השתתפו, בטבח 7 באוקטובר עצמו.
לא רק אוסלו, ההתנתקות, עסקת שליט ומדיניות בידול חמאס ושימורו הן סוגיות ששום ועדת חקירה אינה יכולה להרשות לעצמה לדלג מעליהן. יש עוד מעגל מרכזי אחד, רגיש אך חיוני, שאף הוא חייב להיבדק – הקשר בין הקרע הפנימי בארץ בכלל וגילויי הסרבנות בפרט, בשנה שקדמה לטבח, לבין העיתוי שבו בחר חמאס להוציא את תוכניתו אל הפועל.
הקרע שעודד
גם כאן הכתובת היתה על הקיר. גם כאן עצמנו עיניים לרווחה וסירבנו להכיר בקשר הזה. יש עשרות רבות של דוגמאות מתועדות לדרך שבה חמאס פירש את הקרע הקשה בתוכנו, ועד כמה שימחו אותו גילויי הסרבנות ומחאת "הקפלניסטים", שאותם פירש כחולשה ישראלית, כהתפוררות, וכשלב מקדים שמלמד על סופה הקרב של מדינת ישראל. המסכת הזאת מלמדת שחמאס שוכנע כי נוצרו שעת כושר וחלון הזדמנויות נדיר לתקוף את ישראל כשהיא בשיא חולשתה.
גורמי היסוד – הרצון והחובה הדתית להשמיד את ישראל – אמנם היו שם כל השנים, אבל את העיתוי, כך מתברר, קבעו במידה רבה אזרחי ישראל ומנהיגיה, שהיו שקועים עד צוואר במריבה פנימית עזה, ולא הרימו את ראשם כדי להתבונן בנעשה סביבם.
כך, למשל, דיווחה סוכנות הידיעות רויטרס באותם ימים על דיונים משותפים שמתקיימים בדרגים בכירים בין איראן, חיזבאללה וארגוני הטרור הפלשתיניים, בעניין המשבר בישראל והאופן שבו יוכלו לנצלו בעתיד. הציר הפרו־איראני, מתברר, ראה "בפילוג במדינה סביב המהפכה המשפטית הזדמנות, ואף נקודת מפנה, בישראל, במיוחד לנוכח הקיטוב שמחלחל גם לשורות צה"ל". הסוכנות ציטטה דיפלומט איראני, שדיווח לה כי המשבר הפנימי בארץ נדון בפגישה של שלוש שעות שקיימו בכיר בכוח קודס (ממשמרות המהפכה האיראניים), שני גורמי ביטחון איראנים בכירים ונציגי חמאס, אחרי שהגיעו למסקנה שהפילוג הפנימי כבר החליש את ישראל.
בקיץ 2023 הרבו ראשי חמאס וחיזבאללה לדבר בפומבי על ריב האחים ועל הקרע הפנימי בישראל. המכנה המשותף לכולם היה השימוש החוזר במילה "הזדמנות". איסמעיל הנייה, שחוסל במהלך המלחמה באיראן, דיבר על "חלון ההזדמנויות שעל חמאס לנצל… שכן הכיבוש סובל מפילוג פנימי חסר תקדים". סאלח אל־עארורי, שחוסל בתחילת המלחמה בביירות, אמר ש"על ארגוני ההתנגדות לנצל את הפילוג הפנימי בישראל ולהקדים את המערכה". סלאח אל־ברדוויל, חבר הלשכה המדינית של חמאס, ציין כי "חילוקי הדעות הפנימיים בישות הציונית הם הזדמנות חשובה עבור ההתנגדות".
מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה תיאר את ישראל כמדינה על סף פיצוץ פנימי, שעל תושביה השתלטה דאגה קיומית, כאשר אמון האזרחים בצבא, בהנהגה הפוליטית ובמערכת המשפט נחלש מאוד, וברקע מתקיימות תופעות של עריקה והגירה. סוכנות הידיעות האיראנית "פארס" שמחה באותם ימים לאידנו, ודיווחה בקורת רוח על מכתב הטייסים שמתנגדים לרפורמה המשפטית, ועל הודעתם של חיילי 8200 כי לא יתייצבו למילואים. "תהליך המרד בצבא הישראלי נמשך", עלצו האיראנים.
אלא שכל זה נעלם בזמן אמת מעינינו, או שלא ייחסנו לכך חשיבות, ממש כפי שנעלמו מאיתנו ידיעות אמת על היקף הנשק והמנהור שבו החזיק חיזבאללה בדרום לבנון, וכפי שרק עתה נחשפים העדכונים שהעביר חמאס לאיראן, בעיקר באמצעות סאלח אל־עארורי, על התוכנית לתקוף את ישראל (אם כי ללא תאריך) ועל המידור של חיזבאללה מהעדכונים הללו. איראן, כבר ברור היום, ידעה שחמאס עומד לתקוף את ישראל. עודכן בכך אפילו בכיר חמאס בטורקיה זאהר ג'בארין.
תחקירי צה"ל, שב"כ ואולי גם מבקר המדינה ייתנו לנו מושג ממשי על המחדלים הצבאיים והמודיעיניים שקדמו לטבח, אבל כל מי שמבקש להבין כיצד הגענו עד הלום, כל מי שמבקש ללמוד על זרעי הפורענות – יהיה חייב לחקור גם את מעגלי הזמן הרחבים והרחוקים יותר. חשוב מי יחקור, אבל חשוב יותר – מה ייחקר.
