מה פתאום ראיינה יונית לוי את נדב ארגמן? איזה צורך היה לבזבז דקות ארוכות במהדורת החדשות של ערוץ 12 על ראש השב"כ לשעבר, על חשבון חדשות של ממש? הן את עוינותו לראש הממשלה כבר נידב ארגמן בהפגנות ובריאיונות קודמים. מה היה לו לחדש הפעם? אין זאת אלא כי “בא לו" להתראיין, לאחר שנשכח. נראה שהותנה עימו מראש שיטיל פצצה שתכה הדים.
הריאיון הארכני עם ארגמן נועד לייצר חדשות, לעורר מחדש את גלי השטנה לראש הממשלה. ארגמן עשה זאת בהצלחה. זו הייתה חזרה על כל מה שהנ"ל השמיע עוד טרם המלחמה. באותם חודשים ראינו אותו בראש מצעד מפגיני קפלן, יד ביד עם שקמה, אינו חוסך שבט לשונו מהבוס לשעבר כבר בימים ההם, שהובילו ל־7 באוקטובר הארור.
אבל אז נזרקה הפצצה המובטחת: אם יעבור ראש הממשלה על החוק, הוא, ראש השב"כ לשעבר, יוציא לאור דברים מתקופת עבודתו עימו. בכך מצטרף ארגמן לראשי השב"כ הכושלים אברהם שלום, שהעליל על ראש הממשלה שמיר בפרשת קו 300; כרמי גילון, שכשל בסיכול רצח ראש הממשלה רבין; והנוכחי, רונן בר, שכשל ב־7 באוקטובר.
ערוץ 12 קיבל את שלו. הצליח לו. הכל משֹיחים בריאיון הזה, דנים בו. אפילו המגדפים דרך קבע את הממשלה והעומד בראשה נאלצו להודות כי אלה מילים שלא היו צריכות להיאמר. מבחינת הערוץ, מה זה חשוב אם עורערה מערכת היחסים החשאית בין ראש הממשלה לראש הארגון החשאי, ואם נפגע ביטחון המדינה? העיקר שהרייטינג המריא.
ואכן, הסערה מתלהטת, עד כדי כך שאפילו ראש הממשלה יצא הפעם מגדרו והגיש תלונה במשטרה על סחיטה באיומים נגד מי שהיה בעבר הלוחש לאוזנו. ימים ספורים קודם לכן הגיש תביעה משפטית נגד מי שהיה שר הביטחון והרמטכ"ל, בוגי יעלון, שטען כי נתניהו קיבל לכיסו שלמונים מקטאר. הייתכן שראש ממשלת ישראל יחשוש מכאן ולהבא מראש השב"כ, יהיה אשר יהיה?
התופעה של “מקורבים", “נאמנים", “אנשי סוד", יועצים קרובים, שברגע שסיימו תפקידם, או אפילו הודחו, פוצחים את פיהם, מגלים סודות מדינה ומאיימים, הפכה לנורמה בזויה. תהא סיבת סיום התפקיד אשר תהא, פרסום מידע מבפנים, שנחשפו לו הפורשים בתקופת שירותם, מסכן את האמון שניתן בהם עתה ובעתיד. הכיצד זה ניר חפץ, שהיה בזמנו שומר הסף של נתניהו, מנופח כולו ברוב חשיבות, חושף בהופעתו הזחוחה על המסך מדי ליל שבת סיפורים מהתקופה שבה עוד נחשב לאיש אמין ואיש אמון? ולמה להאמין לרפש שהוא שופך בשקיקה על הבוס לשעבר? והוא אינו יחיד.
בצוות המתדיינים אצל הצמד אופירה ולוינסון, חפץ נמצא כמובן בצד ה"נכון" של השולחן. הוא ושני המראיינים, לצידם סודרי או כבל, עושים “דאחקות" על נמרוד אלירן סבח. ארבעה נגד אחד, דוברו של השר אמסלם, שעוד לפני המלחמה אמר, “לפני שאני איש מקצוע, אני איש ליכוד שתומך בביבי ואני גאה על כך". מצבו דומה לזה של תא"ל (מיל’) דדי שמחי, אב שכול מעורר כבוד, שמשתתף ביומן ליל שבת. תפקידו – להיות עלה תאנה לפאנל ה"אנטי", ובמיוחד לישראל זיו, שאינו מאפשר לו להשלים משפט.
בנושא החטופים, הכואב לכולנו, המרואיינים הם תמיד הלוחמנים שבקרב בני המשפחות, אלה שיחרפו בלי חשבון את נתניהו. הבולטים שבהם הם דני אלגרט ועינב צנגאוקר שזוכים לחשיפה נרחבת בזכות דבריהם המוקצנים נגד הממשלה. הם, עם אנשי תקשורת ופוליטיקאים מהשמאל, שמדברים על “סוף המדינה", “חורבן", “קץ הדמוקרטיה", “מר הפקרה", רק משמחים את חמאס וגורמים להקשחת עמדתו. אלה הם הקולות שהעורכים ששים להשמיע ולגרוף באמצעותם רייטינג נאה.
בנימין נתניהו סומך, בצדק, על הרוב השקט התומך בו, רוב שכמעט אינו מושפע מתקשורת עוינת. גם הוא יודע שעשה טעויות מרגיזות, שיש לו אחריות־על ל־7 באוקטובר, הגם שהמחדל הוא בבירור של צה"ל והשב"כ. נתניהו מכעיס ליכודניקים רבים בגלל חוק הגיוס, שמאפשר המשך השתמטות החרדים והגדלת התמיכות בהם, אבל הוא יודע לשמור על קור רוח, להתמקד בעיקר. דברים שהוא רואה, הציבור לרוב אינו רואה. מי כמוהו יודע כי המבחן המדיני־צבאי עוד לפנינו, וקודם כל, החזרת 59 החטופים.
