"אני מאוד אוהב את השירה העברית ומרגיש מחובר אליה", כך הצהיר בראיון לפני כעשור אייל באט, מהבולטים במלחיני דור הביניים של המוזיקה הרצינית בישראל, שמותו בטרם עת השרה צער רב בתחומו. את דבריו אלה השמיע באט לקראת הבכורה העולמית של יצירתו "פעמון האדמה" על-ידי אנסמבל סולני תל-אביב בניצוחו של ברק טל.
בקונצרט האמור מצא עצמו באט בחברה טובה לצד מלחיני הענק באך, הנדל וויוואלדי, שיצירותיהם הושמעו אף הן שם, כמי שניגן מיסות ורקוויאמים עם מקהלות ומגיל צעיר ליווה אותן כפסנתרן.
באט, בן להורים פרופסורים לרפואה וחובבי מוזיקה, ניגן באקורדיון מגיל חמש ובפסנתר מגיל שמונה. בהיותו בן 16 התחיל להלחין. זה אירע בהיותו עם הוריו בשליחות בלונדון. "תכתוב סונטינה", אמרה לו המורה. כשטען בפניה שמעולם לא הלחין, היא אמרה "תנסה" ומאז לא הפסיק לנסות. כעבור חמש שנים כתב את "משירי הבן האובד" של לאה גולדברג.
מאז ביצעו מיטב המקהלות בארץ את יצירותיו למקהלה של באט, בעל תואר שני בהצטיינות בהלחנה מאוניברסיטת בר-אילן. המלחין, ששתיים מיצירותיו בוצעו על-ידי הפילהרמונית, הלחין בין השאר את האופרה לילדים "ברמלי" לביצוע מקהלת "בת-קול" לצד מוזיקה להצגות. "הצד הדרמטי והתיאטרלי מאוד קרוב אליי", ציין.
כשבאט נשאל אם למלחין בישראל יש קשיים בהשגת ביצוע ליצירותיו, השיב: "יחסית לארץ קטנה יש כאן הרבה מלחינים ומעט תזמורות. נראה לי שאם מלחינים מחכים מספיק זמן, הם זוכים לביצוע יצירותיהם. אני מצפה שמלחינים לא ישבו בבית בחיבוק ידיים ובהמתנה לביצוע הגואל, אלא שיהיו מעורים במה שנעשה כאן וייצרו קשרים".
