לפני כעשרים שנה, עם קריירת דוגמנות ותפקידים בטלוויזיה, מורן גרוס הייתה מהכוכבות החמות של הרגע. אלא שמה שראו מבחוץ לא שיקף את גרוס האמיתית – והיום הכול נראה אחרת: היא דתייה, נשואה ואם לשלושה ילדים, שמסיימת לימודי ניהול מערכות רפואה ומתכננת להמשיך ללימודי סיעוד. עם תפקיד חדש ומפתיע בסרט "אמצע החיים", היא משתפת למה בכל זאת שבה למסך – אבל לא בכל מחיר: "יש דברים שאני מרגישה שאני לא יכולה לעשות יותר. הבת שלי כבר גדולה ולומדת באולפנה, אני צריכה לתת דוגמה"
מורן גרוס מנוסה מאוד בראיונות. היא הרי עושה את זה מאז הייתה בת 14. היא חביבה, פתוחה וקומוניקטיבית, אבל גם חושבת היטב לפני כל תשובה ולא אומרת שום דבר שהיא לא רוצה להגיד. ואז, באמצע השיחה, לגמרי משום מקום, הגיע רגע אחד שבו האינסטינקט ניצח את הניסיון וההגנות שבנתה לאורך השנים. זה קרה בשאלה "יש אלמנטים בתקופת 'אהבה מעבר לפינה' – סדרה שעד היום נחשבת לאחד הלהיטים הכי גדולים שהיו בטלוויזיה הישראלית – שאת מתגעגעת אליהם?". עוד לפני סוף השאלה, הגיבה גרוס בתנועת ראש חזקה מצד לצד, חזקה יותר מאשר אם הייתה ממש צורחת "לא!".
ואו, איזה "לא", כמעט טראומטי. "כן. זו לא הייתה חוויה טובה והיא לא השפיעה עליי טוב. כל התקופה הזאת הרגשתי מאוד מנותקת מעצמי. הייתי בתחילת שנות ה-20 שלי, תקופה שבה אנשים צעירים מגלים את עצמם, ואילו אני ניסיתי להיות מישהי שאני לא, רק כדי לשחק את כל המשחק הזה. זה מאוד לא התאים לי. זה הגיע למצב שכבר לא זיהיתי את עצמי. הרבה פעמים הרגשתי שבכלל לא רואים אותי באמת. זה, אגב, היה נכון לא רק כשהייתי מפורסמת או סלבריטאית, או איך שתרצי לקרוא לזה – גם כילדה אף פעם לא הייתי מוקפת בהרבה חברות וחברים".
באמת? "כן. את רואה? ההפתעה הזו שלך היא בדיוק העניין, ההבדל בין מה שכולם ראו למה שהייתי באמת. מגיל מאוד צעיר נוצרה דעה מסוימת עליי שהתבססה רק על החיצוניות שלי. אנשים החליטו שבגלל שנראיתי כמו שנראיתי, אז גם בטוח שהיו לי הרבה חברים והייתי מאושרת".את היית מפורסמת בגיל 14. זה לא נורמלי. "למדתי להסתדר בעצמי, לסמוך רק על עצמי ועל המשפחה שלי ועל מספר מאוד קטן של חברות. זה ככה עד היום. אנחנו כמשפחה מוקפים בהמון אנשים, אבל זה בעיקר בזכות בעלי, הוא האדם החברותי. אני רק עם מעט חברות שאספתי במשך הרבה שנים, ואני יודעת שילכו איתי באש ובמים. להן אני נותנת את כל מה שיש לי. אני טוטאלית, לטוב ולרע".
"הרבה פעמים כמעט נשברתי, מאוד חסר לי להיכנס לאוטו ולנסוע לטיולים עם המשפחה בשבת"
בספטמבר הקרוב תהיה מורן גרוס בת 40 ("בעזרת השם", היא מוסיפה). עדיין נראית כמו אותה ילדה יפה, שבגיל 14 הפכה לדוגמנית שטסה בין פאריז למילאנו כשבמקביל היא הולכת לבית ספר; שבגיל 20 הייתה חלק מ'אהבה מעבר לפינה', טלנובלה פורצת דרך ומשנת-משחק בטלוויזיה בעברית; ואחר כך המשיכה לשורה של פרויקטים נוצצים אחרים. אבל כאן, בערך, מסתיים הדמיון בין הפרסונה החיצונית של גרוס למי שהיא היום, אמא לשלושה ילדים בני 16, 14.5 ו-9.5, ואישה דתייה שמסיימת בימים אלה תואר ראשון בלימודי ניהול מערכות רפואיות, לפני שתמשיך בלימודי סיעוד.
להיות שחקנית ודוגמנית, אלה כמובן דברים מאוד חיצוניים, והחיים שלך עכשיו הם מאוד פנימה. יש פה איזו התמרדות בדיעבד? "לא. החיים שלי תמיד היו מאוד פנימיים. החלק החיצוני זה משהו שכאילו נכפה עליי בגלל איך שנראיתי. קיבלתי את הדבר הזה מההורים שלי, או מהשם, וכולם התעסקו רק בזה. ידעתי שזו לא אני, אבל לפחות ניסיתי ליהנות מזה. טיילתי בכל העולם, פגשתי אנשים סופר-מעניינים, הרווחתי הרבה כסף. זו הייתה תקופה מטורפת, גלגול אחר, אבל היא גם הביאה אותי למי שאני היום".
התהליך שעברה גרוס מדוגמנות ומשחק בטלנובלות לאישה שהחליטה בשנים האחרונות כי לא תיקח יותר תפקידים שיחייבו אותה לשבור את שמירת הנגיעה, היה ארוך מאוד, מלא עליות וירידות, וכמעט סיזיפי.
"סבא רבא שלי היה חרדי-חרדי", היא מתחילה לספר, "סבא שלי כבר לא היה דתי, אבל עדיין שמר מסורת והלך לבית כנסת בחגים. הייתי מאוד קרובה אליו, אני זוכרת את עצמי הולכת איתו יד ביד לבית הכנסת. זה משהו שחלחל ועשה לי טוב, אבל בסך הכול הייתי חילונית, אכלתי במקומות לא-כשרים וחייתי עם זה מצוין".דברים החלו להשתנות כשפגשה את גילי כהן, מי שלימים יהפוך לבעלה. לפחות בהתחלה, היא, החילונית הייתה הצד היותר דתי בקשר. "הוא היה אתאיסט מוחלט", היא מחייכת, "כשהחלטנו שעוברים לגור ביחד, אני זוכרת שפתחתי את המקרר וראיתי בייקון ודברים כאלה. אמרתי לו, 'תקשיב, אלה דברים שמעולם לא נגעתי בהם ואני לא יכולה שהם יהיו בבית שלי'. נכון שישבתי עם אנשים במסעדות שבהן אנשים אכלו צדפות, אבל אני לא נגעתי בזה, התעסקתי בצלחת שלי. ברגע שזה היה ממש בתוך המקרר שלי, זה כבר הרגיש לי כמו חציית גבול – וגילי זרם איתי".
השינוי התחיל דווקא עם כהן, כשמצא את לימודי הקבלה. "הוא אדם שאוהב מאוד ללמוד ולקרוא ולדעת", אומרת גרוס, "יש לנו בבית ארבע ספריות, יש לנו את הקוראן, וגילי קורא הכול. הוא התחיל לקרוא את הקבלה ולקחת שיעורים, ולאט לאט התחזק. הייתי בחודש תשיעי עם הבת הגדולה שלנו, נועם, ולילה אחד הוא שאל אותי ממש לפני השינה אם יפריע לי שהוא יתחיל לשמור שבת".
אנחנו כבר לא במקרר עם הבייקון. "לא, ממש לא. זה היה בום גדול בשבילי, ממש בכיתי בהיסטריה. איך אתה עושה לי דבר כזה לפני הלידה? לאיזה בית הבת שלי תגדל? לא רוצה, מה זה? מה, אתה הופך להיות חרדי? כל הדברים שאומרים עליי היום, אמרתי לו לפני 16 שנה. למחרת הוא התייעץ עם רב שאמר לו 'הכי חשוב שלום בית, אל תעשה שום דבר שיעציב אותה'. וככה זה נשאר. שנה וחצי אחר כך הגיע הילד השני שלנו, איתם. הוא נולד נימול וגילי הרגיש שזה סימן משמיים. הוא שאל אם יהיה בסדר שרק הוא ישמור שבת. אז הבנתי שזה משהו שהוא באמת רוצה והוא לא עשה את זה שנה וחצי בגללי. ההבנה הזו הכאיבה לי. החלטנו שהוא ישמור ואני לא, והילדים יהיו איתי. התנהלנו ככה שנתיים".
הרגע שבו הצטרפה גרוס באמת לתהליך היה מאוד לא דרמטי ושגרתי. "יום אחד הלכתי להפרשת חלה, שזה משהו שכבר השתתפתי בו הרבה פעמים", היא נזכרת, "אבל הפעם הייתה שם מישהי מהממת שדיברה על שמירת נידה. היא עשתה את זה בצורה כל כך יפה וברורה. אני בן אדם שאוהב שמסבירים לו את הדברים מאוד מסודר. זה בדיוק מה שהיא עשתה ופתאום הכול הרגיש לי כל כך הגיוני. התחלתי לשמור נידה ואחר כך שבת, וזה היה תהליך ארוך מאוד, ולא קל לפעמים. הרבה פעמים כמעט נשברתי, מאוד חסר לי להיכנס לאוטו ולנסוע לטיולים עם המשפחה בשבת, אבל בסוף זה פשוט הרגיש נכון, לי ולמשפחה".
התחלת לקבל החלטות אחרות בקריירה? יש דברים שלא תעשי? "המקצוע שלי לא מפריע לגילי, הוא אף פעם לא נתן לי שום משוב שלילי ותמיד תמך בי, אבל עכשיו הבת שלי כבר גדולה והיא לומדת באולפנה, ואני צריכה לתת דוגמה. יש דברים שאני מרגישה שאני לא יכולה לעשות יותר".
למשל שמירת נגיעה? "כן. זו החלטה שבאה באמת מהבנה שלי את צרכי הבית. לא חשוב כמה אני בתוך דמות, אני יודעת שזה הכול טכני, אבל נראות היא דבר חשוב ועכשיו כבר לא הכול מתאים. אני אוהבת לשחק, המשחק הוא הפסיכולוג שלי, כיף לי להיכנס לדמות, לעבוד עם אנשים, ללמוד דברים חדשים מבמאים ומפיקים, אבל כל מה שבא אחר כך זה ממש לא בשבילי, ועכשיו גם ברור לי שזה לא הדבר הכי חשוב בחיים".
"גם היום כשאני אומרת שאני דתייה, יש אנשים שזה עושה להם דיסטנס"
הסרט האחרון שבו גרוס עדיין לא הקפידה על שמירת נגיעה צולם לפני ארבע שנים. הוא מצליח עכשיו לצאת סופסוף מהגיהינום העולמי של הפצת סרטים קטנים, ועולה בבתי הקולנוע בסוף השבוע. "אמצע החיים", סרטם של דני רייספלד ויריב הורביץ, מבוסס על ספרו של דודי גודר – "אין 'שם' לאהבה" – ומתהדר בקאסט מצוין שכולל בין היתר את צחי הלוי, חן אמסלם ושלום אסייג. אמסלם היא אחינועם, שחוזרת בשאלה ומשלמת מחיר כבד מאוד. הלוי הוא יונתן, טייס יהיר שאשתו, שרי (גרוס), אחותה של אחינועם, חולה במחלה סופנית. אסייג הוא נסים, רב כריזמטי שנכנס לתוך המערבולת המשפחתית הגדולה הזו. זה סרט לא קל לצפייה, ובמרכזו מערכת היחסים השבורה בין האחיות ודיון על גבולות ההיאחזות באמונה דתית בזמנים נואשים.
"כשקיבלתי את התסריט כבר הייתי עמוק בתוך התהליך שלי", נזכרת גרוס, "ומיד התחברתי, גם לסיפור וגם לדמות של שרי. אני חושבת שהסרט מראה את עוצמת האמונה בדרך מאוד יפה ולא כפייתית, וזה משהו שחשוב לי מאוד שיראו, כי צורת החיים שלי כאדם דתי היא לא קיצונית. אני מקבלת כל אדם באשר הוא. הכי חשוב לי שפשוט יהיה בן אדם טוב. אם הוא גם מאמין, זו אקסטרה, זו תוספת מופלאה בעיניי. התהליך ששרי עוברת בסרט היה כתוב מאוד טוב ומאוד משקף, עד כמה שאפשר לתמצת בסרט של שעה וחצי משהו שבעולם האמיתי לוקח הרבה שנים".
איפה התחברת אליה אישית? "היא אוגרת דברים בפנים, היא מאוד מאופקת, היא שומרת הכול לעצמה. אני כמוה. אני אוגרת, משתפת מעט במה שקורה לי, סומכת על מעט אנשים".
שרי נראתה לי כמישהי שעד שהגיעה המחלה לא כל כך מצאה את עצמה. "אני חושבת שהיא בחרה שלא לבחור. היא אמרה לעצמה, 'בעלי בוגד בי, הוא לא האבא הכי טוב בעולם, אבל זה מה שנתנו לי ועם זה אני מתמודדת'. דווקא המחלה הכריחה אותה למצוא את עצמה ואת הקשר שאבד עם אחותה".
הסרט מראה את הכוח שיש לדת על חילונים גמורים בזמנים נואשים, אבל אם זה לא עוזר, איך אדם כזה לא מאבד את האמונה סופית? "איך שהסתיימו הצילומים, אימא שלי חלתה בסרטן. היא הייתה במצב מאוד מאוד קשה. האדם שהייתי בעבר אולי לא היה צולח שנתיים של הגיהינום שהיינו בו, אבל אני חייתי באמונה שלמה שהיא תצא מזה. בימים תפקדתי בעולם הריאלי של להביא לה את הרופאים הכי טובים, ללכת איתה לבית חולים, לעבור את כל הבדיקות, היא ואבא שלי עברו לגור אצלנו בשנתיים האלה. אבל במקביל, היה לי חשוב לסיים את היום ולשבת עם כל המשפחה ביחד, להתפלל ולהיכנס לתודעה של 'אנחנו מרפאים אותך'. זה היה ממש ככה. ביום טיפולי כימותרפיה ובלילה תפילות. אמא שלי החלימה, אבל ידעתי שאם התוצאה הסופית הייתה צריכה להיות שונה, זה לא היה משנה את האמונה שלי. בראייה שלי, המוות זה לא הסוף. המקום שאנחנו נמצאים בו כרגע, הגוף שאנחנו בו, הוא רק ההתחלה. אני באמת מאמינה שיש המשך. המוות כואב למי שנשאר".
יש בסרט סצנה אחת מאוד קשה, שבה אחותה החוזרת בשאלה של שרי מגורשת באלימות מהיישוב הדתי. איך הרגשת כשראית את זה? "צורם מאוד. יש אנשים שמתנהגים ככה, יהיה נאיבי מצדי להגיד שזה לא קורה, אבל יש גם הרבה אנשים אחרים. אני חושבת שהסצנה הזו משקפת את החברה הישראלית כרגע. אנחנו עושים הכללות על כל דבר, כאילו הפרט עצמו לא קיים יותר. לי תמיד היה קשה כי אנשים שפטו אותי לפי החיצוניות, וגם היום כשאני אומרת שאני דתייה, יש אנשים שזה עושה להם דיסטנס. כאילו מה, עכשיו אנחנו לא יכולים להיפגש? אצטרך למצוא קפה כשר כדי לפגוש אותך? לא, זה לא ככה. אם חשוב לך להיפגש איתי ולי חשוב להיפגש איתך, אז אני אוותר על משהו, אתה תוותר על משהו ונוכל לחיות ביחד. זה לא צריך להיות כל כך קשה".
כאשר אמה נאבקה במחלה, החליטה גרוס ללמוד מנהל מערכות בריאות וסיעוד. היא עצרה את הקריירה והתמקדה בלימודים. "תמיד רציתי ללמוד סיעוד", היא אומרת, "לא תכננתי ללמוד גם מנהל מערכות בריאות, אבל אחרי כל מה שעברתי עם אמא שלי, מאוד עניין אותי להיכנס לעולם הזה. כשהייתי עם אמא בבית חולים, כל הזמן שאלתי שאלות, הלכתי לעמוד מאחורי הדלפק כדי ללמוד איך האחיות עובדות, רציתי לדעת כל פרט. הבטחתי לעצמי שברגע שאימא שלי מחלימה, אני מתחילה ללמוד. זה משהו שאני עושה בשביל עצמי, גם אם הוא לוקח זמן מהבית ומהקריירה".
מה היית אומרת היום למורן בת ה-14, שהיא כוכבת גדולה וכולם רודפים אחריה ברחוב? ״שתעשה בדיוק אותו דבר, אחרת היא לא תגיע לנקודה שהיא נמצאת בה היום. אני וגילי, כפרה עליו, נשואים 17 שנה, יש לנו שלושה ילדים נהדרים, ואני מאושרת. לפני כמה זמן חלמתי שאני מגיעה אליו למשרד לפני שהכרנו, אבל אני כאילו באה מהעתיד ויודעת לאן נגיע יחד. הוא, לעומת זאת, לא יודע מי אני. אני מנסה להסביר לו, אבל הוא לא מבין שנהיה ביחד ויהיו לנו ילדים ונהיה כל כך מאושרים. התעוררתי בוכה. החלום הזה היה אחד הסיוטים הגדולים שהיו לי".
