לקראת סיום השיחה שלנו שאלתי את תא"ל דן גולדפוס למה החליט לדבר, אחרי שהתנזר מראיונות מאז תחילת המלחמה. "חשוב לי שיידעו על אחוות לוחמים, וחשוב לי שיידעו שאנחנו מקפידים על הערכים, וחשוב לי שיידעו שהלוחמים לא מתעייפים ושהם ממוקדים במשימה, וחשוב לי שיידעו שיש לנו מפקדים מדהימים ודור של לוחמים אדירים שמפרק את חמאס, וחשוב לי שיידעו שאפשר אחרת – שכולנו יכולים אחרת".
זה היה הקצה של שיחה ארוכה ויוצאת דופן עם מפקד האוגדה הבולט ביותר במלחמה בעזה. מרגע שהקפיץ את עצמו מהבית לעוטף ב־7 באוקטובר, ועל הדרך הקפיץ על דעתו את כל האוגדה, ועד ללחימה שהוביל בחאן יונס ובסדרה של מבצעים נוספים, בלט גולדפוס כמפקד שמחזיק בשלוש מעלות בולטות: מקצועיות, חשיבה בהירה וחוסר פחד לומר את דעתו.
השיחה שלנו אחזה בשלושת הקצוות האלה. גולדפוס מדבר בפתיחות מרשימה על הלחימה (וגם על רגשות), על הכישלון המהדהד של 7 באוקטובר (וגם על גבורה), על ההצלחות והכישלונות של אוגדה 98 שפעלה תחתיו בעזה, והוא גם לא חושש למתוח ביקורת כשצריך, בעיקר על הפער בין הלכידות של הלוחמים בחזית לבין מה שקורה בעורף – עניין שסיבך אותו בעבר. "אפשר אחרת, אנחנו חייבים אחרת, אין לנו ברירה כי אין לנו מדינה אחרת", הוא אומר.
אמרו בטלפון: "יש מסע הרג"
ב־7 באוקטובר הוא היה בביתו, באבן יהודה. כשקיבל את הטלפון הראשון מהסגן שלו על רקטות, הוא חשב עדיין שמדובר באירוע שגרתי, אבל אחרי כמה דקות, כשדיווחו לו על טנדר עם מחבלים בשדרות, הבין שזה משהו אחר. הוא לקח את הנשק והאפוד ("תמיד צחקו עלי שהם צמודים אלי כל הזמן") ויצא למפקדת האוגדה. כשהגיע, החליט להקפיץ את כל הכוחות שלה. "אמרו לי שאסור לי, שיש פקודה איך עושים את זה, עניתי להם שיש רק אחד שנותן להם פקודה ושיקפיצו את כולם".
אחרי זמן קצר החליט גולדפוס לרדת לעוטף, כשאיתו הנהג שלו, הרל"שית ועוד כמה לוחמים. אף שזמן קצר קודם לכן הקפיץ את כל האוגדה, לקח לו זמן להבין את היקף האירוע. רק בדיעבד הוא משחזר את שראה בדרך: את רכבי המחבלים בשדרות, את הגופות על הכביש, את שלוש המכוניות ועליהן זוגות האופניים שהיו מוטלות בתעלה בצד הדרך מול קיבוץ מפלסים.
"הגעתי לכפר עזה, פניתי שמאלה, פגשתי את האחראי על הביטחון, והוא מספר שיש לו שני פצועים בתוך הרכב. נכנסתי פנימה, פגשתי את מגלן והצטרפתי אליהם ללחימה, להיתקלויות. בשבילי להילחם זה טבעי. בלחימה אני כמו דג במים, אני מת על לחימה. אבל באיזשהו שלב הסתכלתי על מפקד מגלן ואמרתי לעצמי שאני לא במקום הנכון, אני לא עוד לוחם".
הוא השאיר את מפקד מגלן לפקד בזירה והתקשר אל תא"ל ישראל שומר (תושב כפר עזה, מפקד אוגדת מילואים וכיום ראש חטיבת המבצעים במטכ"ל, י"ל). "שאלתי אותו מה קורה. הוא היה עם גולני באגף, ואני רואה מחבלים על הרצפה, אר.פי.ג'י, זירת מטענים, ומבין שמשהו לא בסדר, אבל אני אפילו לא מתחיל להבין את היקף האירוע.
"יצאתי מכפר עזה ואמרתי לעצמי שזהו, עכשיו אני מפקד אוגדה. היה לי ברור שהדבר הראשון שצריך לעשות זה לבנות תמונת מצב. אנחנו אוגדה שכפופה לפיקוד המרכז, התקשרתי אליהם ושאלתי מה קורה, והם אמרו לי שאין להם מושג. התקשרתי לפיקוד הדרום, וגם להם לא היה מושג. אף אחד לא ידע כלום. הוצאנו מפה, והתחלנו להביא כוחות עצמאית. עד לשעה שש בערב כל האוגדה היתה פרוסה מהים עד גבול מצרים ועסקה בהדיפה של האויב, ואת כל זה עשינו בלי הנחיות, בלי פקודות, בלי כלום".
בוא נחזור לבוקר. לאן אתה ממשיך מכפר עזה?
"מכפר עזה המשכתי לסעד, ומשם לרעים כי אמרו לי שרועי (לוי, מפקד היחידה הרב־ממדית, י"ל) נהרג. בדרך פגשתי בעלומים חבר'ה משלדג, עם מפקד מדהים שהמשיך להילחם למרות שכדור פירק לו את האצבע. החלטתי להנחית מסוק בעלומים עם כוח של גדוד 890 – זה המסוק שנפגע – ולהחביר אותו עם הכוח של שלדג. בדרך דיברתי עם עומר (כהן, מפקד חטיבת הקומנדו, י"ל) ואמרתי לו להגיע לכפר עזה, שהוא מפקד על הקיבוץ".
הוא המשיך לרעים. את כל הנסיעה עשה בג'יפ שלו, כשבדרך הוא נתקל, פורק מהרכב, נלחם וממשיך הלאה. "ההלם היה שההיתקלויות לא היו רק בקו הראשון, אלא גם בקו השני והשלישי. שיש לנו אויב גם מקדימה וגם מאחור, ואנחנו נסענו בין שני הקווים האלה כדי לבנות תמונת מצב, וכל הזמן אני מול הפיקודים והם לא יודעים להגיד לי מה קורה".
הוא הגיע לרעים, למה שהוא מתאר כאירוע הקשה ביותר שחווה. "בכלל לא הכרתי את המקום או את האירוע, ולא ידעתי שיש שם מסיבה. הגעתי, וראיתי טורים של מכוניות, ואנשים בוערים. ופתאום קופצת לי מישהי מהצד, כמו איזה עוף חול, רצה אלי ומחבקת אותי, ואני בכלל לא מבין מה קורה. כמעט יריתי בה. הכנסנו אותה לרכב והמשכנו לנסוע, ואתה שואל את עצמך 'מה לעזאזל הולך פה?'"
זה נשמע כמו תיאור של הגיהינום.
"זה היה סוג של סוף העולם, ממש ככה. אתה רואה גופות שנשרפות וגופות ירויות, ואלה לא חיילים אלא בנות בבגדי יציאה, וחבר'ה צעירים. ואנחנו ממשיכים לרוץ קדימה, ופתאום אני מקבל טלפון – שים לב למינוח – שיש מסע הרג 'בניר יצחק או בניר עוז'. ניסיתי להבין: אני בכלל הייתי ברעים, היו סביבי היתקלויות, והייתי בהתלבטות אם להמשיך דרומה או לחזור צפונה. הוריתי לשלוח את המסוק הבא עם הלוחמים דרומה לאזור סופה ויצאתי צפונה".
הוא הגיע לבארי. "בכניסה היה תוהו ובוהו. פגשתי את ברק (חירם, מפקד אוגדה 99 שגם הוא הגיע עצמאית לעוטף, י"ל), ואמרתי לו שהוא אחראי מסעד דרומה, ואני אחראי מסעד צפונה. ככה חילקנו את השטח".
בלי פקודה?
"איזה פקודות? אין פקודות. אלה הפקודות. אנחנו היינו בשטח, היינו צריכים לבנות תמונת מצב. אני כמפקד אוגדה לא קיבלתי שום פקודה עד ליום ראשון או שני".
הוא התחיל לעבור בין היישובים, נסע צפונה ואז שוב דרומה, מינה מפקד בכל יישוב, בדק את הכוחות והמשיך הלאה – ליישוב הבא. "הגעתי לנחל עוז, פגשתי את מג"ד סיירת גבעתי, קיבלתי תמונת מצב והמשכתי למוצב בנחל עוז, ושם הלסת נשמטה. בשלב הזה עוד לא ידעתי על חטופים, וממש לא הבנתי את גודל האירוע. נדמה לי שמי שהיה בחוץ הבין אותו יותר טוב מאיתנו. אני הייתי עסוק בניסיון לבנות תמונת מצב".
ישנת ביומיים האלה?
"ארבעה ימים לא עצמתי עין, אפילו לא שנייה".
ומתי התחלת להבין את גודל המכה?
"אני זוכר שמתישהו אמרו שיש 100 הרוגים ואמרתי 'איזה 100? יהיו כאן 1,000 פלוס', כי מה שראינו היה בלתי נגמר. אבל לצד זה קרה שם אחד הדברים המדהימים שיצא לי לראות: אזרחים, חיילים, מפקדים, שטסו פנימה לתוך האש מתוך מחויבות מטורפת למדינת ישראל. זה משהו שצריך לחקור אותו אנתרופולוגית. ואם תרשה לי להקדים את מה שבטח תשאל – מה אני עושה בצבא – אז אגיד לך שזאת לא קריירה, זאת שליחות חיים: להגן על המדינה".
לא בלתי מספיק. קריסה
הוא רהוט מאוד ובהיר מחשבה, אבל מה שתפס אותי בעיקר הוא השטף שבו דיבר. כאילו חיכה שמישהו ישאל וילחץ על כפתור ההקלטה, כדי שיוכל לפרוק. שאלתי אותו אם הם כבר תחקרו את פעילות האוגדה מאז 7 באוקטובר, והוא ענה שחלקית, שהתחקירים מתנהלים כעת ושטרם סוכמו.
שאלתי אם דיבר עם מישהו, שיתף, פרק, חלק את מה שעבר. "מפקדים הם מאוד־מאוד־מאוד־מאוד בודדים. לא מדברים עם אף אחד. לא סיכמתי לעצמי את מה שקרה, עדיין לא. מתישהו זה ייפתח".
ניסיתי להבין ממנו אם הוא מצליח להבין מה קרה לצה"ל ב־7 באוקטובר. "נכשלנו", הוא ענה, "אי אפשר להתחמק מזה. זה לא שאני יכול לספר איזשהו סיפור. העובדות מדברות בעד עצמן. עכשיו צריך לתחקר את זה ולהבין למה. עובדתית, מה שהנחנו כמרכיבי הגנה היה בלתי מספק, וזה לא היה בלתי מספק נקודתית – זאת היתה קריסה. נכון שיש פונקציונרים שזה באחריותם, אבל אני 30 שנה בצבא וגם לי יש אחריות. לכל המערכת יש אחריות. אנחנו צריכים ללמוד, ואנחנו עושים את זה. אנחנו מסתכלים במראה באמת".
אבל אחרי הכישלון בהגנה, הגיעה ההתקפה. בשבועות הראשונים לא היתה לאוגדה 98 משימה אוגדתית, והכוחות שלה חולקו בין האוגדות שתקפו בעזה לבין האוגדות שהגנו בגבול הצפון. מאחר שמדובר באוגדה שמיועדת לתמרון בעומק, שמר אותה צה"ל למערכה אפשרית בלבנון, אבל אז הבין שזו תהיה טעות לא לנצל את היכולות הייחודיות שלה גם במערכה המרכזית שהוא מנהל בעזה.
ב־4 בדצמבר קיבל גולדפוס את משימת חאן יונס – חטיבת הדגל של חמאס ומפקדת הבית של יחיא סינוואר ומוחמד דף. "128 יום היינו בחאן יונס. פירקנו את חאן יונס, על ותת־קרקע. הגענו למתחמי בכירים, ולמדנו את התשתית הזאת שנקראת תת־קרקע, את מרכז הכובד הזה, את החשיבות שלו. הוא נגלה לנו לאט־לאט לנגד העיניים, וכשהבנתי אותו – וואלה, אני מסיר את הכובע".
תסביר.
"בוא נשים רגע בצד אמוציות. יש צד שני שיש לו בעיה שקוראים לה צה"ל. וצה"ל שולט ביג טיים מלמעלה. אז הוא לוקח את החוזקות והחולשות שלו. החוזקות שלו הן שהוא חופר טוב, והחולשות שלו הן בטכנולוגיה. אז הוא חופר בהשקעה מטורפת של משאבים, ואין מקום בחאן יונס שהגעתי אליו ולא היה בו תת־קרקע. כל ההגדרות שלנו של פירים, ומנהרות טקטיות, ומנהרות אסטרטגיות – כל זה לא תופס שם. הכל רשת אחת גדולה, שיכולת להיכנס אליה במעבר ארז ולצאת ברפיח.
"הכל שם מקושר עם הכל. זה יתרון גדול לחמאס, אבל זה גם יתרון גדול לנו, כי הוא לא בא להילחם בתת־קרקע. הוא לא בנה את זה כמתחם לחימה, אלא כמתחם הישרדות, שהייה, פיקוד ותנועה. את המפגשים הוא רצה לעשות מעל הקרקע. הוא תכנן לשהות בתת־קרקע, לצאת ולפעול נגדנו, ולחזור לתת־קרקע. זה מה שקרה בתחילת המלחמה, אבל ככל שלמדנו את התת־קרקע, כך השתפרנו. זה היה ביטחון עצמי שנדרש לבנות אותו, ועשינו את זה בעזרת היחידות המיוחדות שלנו. בהתחלה קצב ההתקדמות שלנו היה של מטרים בודדים, אבל ככל שהשתפרנו, כך היו מקרים שבהם תמרנו יותר מהר בתת־קרקע מאשר מעל".
הוא מעריך שצה"ל שלל בחאן יונס כ־70 קילומטרים של מנהרות, שזה בערך מחצית מכלל התת־קרקע בגזרה. "העניין הוא לא רק כמה לקחנו, אלא מה לקחנו – 22 ק"מ של מתחמי בכירים, המשרדים שלהם, שאני יודע שהם כאלה כי הבאנו משם ממצאים".
כמו מה?
"מסמכים אישיים שמצאתי במתחם של סינוואר, ורכיבים נוספים שמעידים שהם היו שם, וכמובן את הכלובים שבהם הוחזקו החטופים. רדפנו אחריהם כל הזמן".
ועדיין, אני מניח שזה מתסכל להגיע לשם בכל פעם רגע אחרי שהם כבר לא שם.
"זאת היתה עבורנו סביבה חדשה, ולמדנו. בהתחלה גיששנו, והם עשו לנו קרב של נסיגה והשהיה, ועם הזמן התפתחנו והשתפרנו".
ועדיין, לא הבאנו את סינוואר.
"אנחנו נביא אותו".
ארבעה חודשים הייתם בחאן יונס. הפכתם את העיר מעל ומתחת לקרקע. אתה יודע להסביר לי איך לא הבאתם אותו?
"קודם כל, בוא נדבר על המודיעין. הוא לעולם חסר. גידלנו את עצמנו לחשוב שאנחנו יודעים הכל. אז לא, אין הכל, ויש מולנו יריב מאתגר, ואתה מנסה לבנות את הפאזל השלם, אבל לעולם יהיו חסרים לך חלקים, ואני מזכיר שבהתחלה לא ידענו הרבה על התת־קרקע, ולאט־לאט חשפנו עוד טפח ועוד טפח, ולמרות שהוא כנראה עשה טעויות אנחנו לא היינו שם כדי לתפוס אותו אלא הגענו קצת אחרי".
החודשים האלה בחאן יונס היו שיעור מאלף עבורו ועבור האוגדה. "בתחילת הדרך הבנו שהלוחם לא יודע על מה להסתכל. היינו צריכים ללמוד מהם הסימנים בתוך הבית שמעידים שיש בו פיר. היום קח אותי, שים לי ערימת חול – אני יודע להגיד לך שמתחתיה יש תת־קרקע. הפכנו להיות סוג של גששים".
השיפור הזה אפשר לייעל את העבודה. מה שבתחילת הדרך לקח שבועות, התבצע בהמשך בתוך ימים בודדים. "בהתחלה לא ידענו אפילו את מה אנחנו מחפשים, ובהמשך התייעלנו מאוד. מחאן יונס המשכנו לג'באליה, ואז לסג'עייה. זה היה השיא: ב־13 ימים השמדנו שמונה מנהרות, מהן שש התקפיות ועוד שתיים פנימיות. אין סיכוי שזה היה קורה בתחילת הדרך. או קח את המבצע האחרון שלי בחאן יונס, לפני שבועיים. בתוך 24 שעות מהכניסה שלנו הוצאנו חמש גופות של חטופים מבטן האדמה – זאת אפקטיביות שיא במינימום משאבים".
זה התאפשר גם בזכות השליטה המבצעית המוחלטת בשטח. "יש לנו חופש מבצעי מוחלט. תראה את מבצע ארנון. תשע דקות עברו מהרגע שהבנו שהכוח נמצא במצוקה ועד שכוח העתודה חבר אליו. תשע דקות, זה מטורף. וזה במקום שלא תמרנו בו קודם, באמצע היום, מעל הקרקע, בשבת בצהריים כשכולם ברחוב, וכל זה קורה תוך כדי מלחמה".
בזמן המבצע הוא היה בחפ"ק שלו. ההתרגשות, הוא אומר, הגיעה רק אחרי שהכל הושלם. "עד אז אתה מאוד מרוכז, וברגע אחד יש התרוקנות, ואז דקה לשמוח, וממשיכים הלאה. אנחנו עושים פעולות מאוד משמעותיות כדי להביא את החטופים, ואין לי ספק שככל שיעבור זמן גם נביא יותר חטופים כי ייצבר יותר מודיעין, חופש הפעולה שלנו יגדל והאויב ייחלש. אבל יש פה פרדוקס, כי ככל שיעבור זמן כך פחות מהם יהיו בחיים".
וכשאתה מגיע לגופות, זה בטח מתסכל מאוד.
"אני חושב שלהחזיר חטופים זאת משימה עילאית, קודם כל מוסרית וערכית, אבל גם אסטרטגית, כי אם לצד השני לא יהיו חטופים – אין לו שום דבר לשים על שולחן המשא ומתן. אבל אם אתה שואל אותי על התחושות, אז הן מעורבות. מצד אחד של הצלחה, ומצד שני של כישלון שהתחיל ב־7 באוקטובר".
הבית הוא איפה שהלב
הוא בן 48, נשוי ואב לארבע בנות. התגייס לקומנדו הימי ועשה לסירוגין תפקידים בשייטת ובחטיבת הנח"ל (מפקד הסיירת, מג"ד). לאחר שפיקד על הנח"ל מונה לקצין חי"ר וצנחנים ראשי ובהמשך למפקד אוגדה 98. הוא אמור היה להיות ראש חטיבת המבצעים, אבל מינויו בוטל והוחלט לקדמו ישירות לדרגות אלוף כמפקד הגיס הצפוני – תפקיד שאליו הוא מיועד להיכנס לפני החגים.
ביום רביעי שעבר נפרד מהאוגדה, אחרי כמעט עשרה חודשים רצופים של מלחמה. בין קצת זמן בית לבין הכנות לתפקיד הבא הוא יתחיל במסע בין המשפחות השכולות. 182 לוחמים איבדה האוגדה שלו מאז 7 באוקטובר. "קשה", הוא אומר, "קשה מאוד".
בקטע הזה של השיחה שלנו מתגנבת לחלוחית אל העיניים שלו. אי אפשר להחמיץ אותה, וגולדפוס גם לא מתאמץ להסתיר. אנחנו שותקים לרגע, ואז אני שואל על העיניים שדומעות. "תחושת האחריות היא קשה. בכל פעם שיש הרוג זאת מכה בבטן".
זה הקטע היחיד בשיחה שלנו שבו הוא בורר מילים. גם את זה אי אפשר לפספס. אני שואל אותו אם מפקדים בוכים, והוא משיב שלא, שזאת רק לחלוחית. "אנחנו מתקפלים בתוך עצמנו, ואז ממשיכים הלאה. אשתף אותך בסיפור. באחד האירועים כוח נכנס למגע, ונהרג בו סמל שהיה ליד מפקד המחלקה. ואני מגיע לשם אל המפקד, ומבין שההרוג היה החבר הכי טוב שלו מהבית. לקחתי אותו הצידה, והוא התחיל לבכות, וחיבקתי איתו, ובכיתי ביחד איתו, וביקשתי שיספר עליו, על הסמל־החבר שלו, שגם אני אזכור אותו. וככה ישבנו כמה דקות ודיברנו, ואז תפסתי אותו וניגבתי לו את הדמעות, ואמרתי לו 'הצוות שלך צריך אותך', והוא קם ושינה מייד פאזה וחזר להילחם".
יש לו המון סיפורים כאלה. בכלל, הוא מדבר על דור מדהים של לוחמים, בסדיר ובמילואים, שברור לו לגמרי על מה ולמה הוא נלחם. "יש דיסוננס אדיר בין מה שקורה בפנים והביחד שיש בפנים לבין צורת ההתבטאות וההתייחסות בחוץ. והם שואלים על זה, ומדברים על זה, כי עובדה שאפשר להיות ביחד, ולדבר ולהקשיב".
בחודש מארס גולדפוס ננזף לאחר שדיבר אל כלי התקשורת ואמר דברים שהתפרשו כביקורת על הדרג המדיני והביטחוני הבכיר. "אתם חייבים להיות ראויים לנו", הוא אמר אז, "אתם חייבים להיות ראויים לאותם לוחמים שקיפחו את חייהם, לאותם אנשי מילואים שלא עניין אותם מאיזה צד הם ונלחמים זה לצד זה. תוודאו שכולם לוקחים חלק, שלא נחזור ל־6 באוקטובר, שכל המאמץ הזה לא היה לשווא. תשימו את זה טוב־טוב בראש, בכל יום ובכל שעה. מדם ליבו של לוחם אני מבקש מכם להיות ביחד, מאוחדים. לדחוק את הקיצון ולאמץ את הביחד. תמצאו את הביחד והמחבר. אנחנו בשדה הקרב מצאנו אותו, ולא מתכוונים לוותר עליו. תעשו שזה יהיה שווה".
דברים קשים. אתה מצטער עליהם?
"למה קשים? אמרתי דברים טריוויאליים. יש לנו אחריות. מנהיג הוא לא רק מנהיג פוליטי. גם דקן באוניברסיטה או מדריך בתנועת הנוער או רב בקהילה או מפקד הוא מנהיג. יש לנו אחריות. כבר אמרתי: הדרך היתה לא נכונה, ובטח לא התכוונתי לפגוע ברמטכ"ל, במפקד שלי, ולכן גם התנצלתי בפניו, ועדיין אני חושב שבחוץ אנחנו מחפשים את ההפרדה, ולא את הביחד. יש לנו מדינה אחת, אין לנו לאן ללכת. ההורים שלי באו מדרום אפריקה, היו להם שם חיים שחבל על הזמן, וכששאלתי אותם למה הם באו – אבא שלי אמר לי שהבית הוא איפה שהלב שלך נמצא. והלב כאן".
את המשפט האחרון הוא אומר באנגלית, במשפט דרום־אפריקני כבד, וצוחק על עצמו, אבל אז מרצין שוב וממשיך: "יש לי את רב האוגדה, ואני כל הזמן מאתגר אותו. הוא מבחינתו עושה עבודת קודש, וכשהוא אומר 'אחז בי השם' אני אומר 'היה לי מזל'. ועדיין, אנחנו נלחמים כתף אל כתף, ואני מכבד אותו והוא מכבד אותי. אז אפשר. וזה לא רק דתיים וחילונים, זה קודם כל ערכים.
"אני לא רוצח, אני חייל. אני לא רוצה להיות כמו חמאס. מי שרוצה להיות כמוהם, שילך לחמאס. אנחנו יהודים במדינה של יהודים, והיהדות היא שלי כמו של כל אחד אחר. אני לא צריך להיות חובש כיפה כדי להיות יהודי. בכל יום שישי עשיתי קידוש בעזה. הקידוש הזה הוא שלי כמו שהוא של כל אחד אחר. זה הלאום שלי, זאת התרבות שלי, זאת הדת שלי, אבל אני חילוני שמכבד את הדתי. זה כל העניין".
הפער הזה מתסכל.
"אנחנו צריכים להתגבר על מי שמנסה להפריד – ולמצוא את הביחד. ויש המון ביחד. הנה, תראה, מכתב שקיבלתי מלוחמים: 'למדנו ממך מהי דבקות במשימה, מקצועיות, ערכיות ורעות, להיות גאים במשימה שהוטלה עלינו ולבצע אותה על הצד הטוב ביותר'".
מרגש אותך לקבל מכתבים כאלה?
"מאוד".
שאלתי אותו עד כמה הצליח לראות את המשפחה בחודשי המלחמה. הוא ענה שמעט מאוד. "בחצי השנה הראשונה לא הייתי בבית, עד שאשתי, שהיא באמת גיבורה, ביקשה ממני לתת איזו דקה למשפחה. אני חושב שעד אז לא הבנתי בכלל שצריך לעשות את השילוב הזה. וזה גרם לי להבין שהעסק טיפה יותר מורכב, ושאני צריך לתת לאנשים ולמשפחות את הזמן".
פחדת בחודשים האלה?
"לא, אני לא פוחד. אני במודעות גבוהה. אני מתייחס לקרב קצת אחרת כי אני מגיע עם ניסיון. היה לי קצין אג"מ שהוא לא חי"רניק. בחור סופר חריף, מדהים. שותף אמיתי. נסענו בנמ"ר, והנסיעות האלה הן הזמן שבו אני מנמנם, ופתאום בום – חוטפים אר.פי.ג'י, ואני צועק 'אר.פי.ג'י' ואנחנו ממשיכים, וחוטפים עוד אחד, ולא קרה יותר מדי, וכשאנחנו מגיעים אני רואה אותו מתיישב על המיטה, נשכב אחורה, ופתאום מזנק ואומר לי 'תגיד, אתה מבין שיכולנו למות היום?'"
ומה ענית לו?
"ברוך הבא למלחמה".
