לאט לאט וממש לא בשקט, ענף הספורט האלגנטי והנקי ביותר הופך את עורו לכזה שמתחיל להכות בספורטאים שלו יותר ויותר. הקלישאה אומרת שאין כדורגל בלי אוהדים. אמנם המשפט הזה לא תמיד היה המוטו של שאר הענפים, אבל המגמה הולכת ונבנית – בלי אוהדים, גם אין טניס. רק שיש מי שזה לא הכי מעודד אותם.
הבעיה היא שכמו שקהל יכול ליצור אווירה מחשמלת ביציעים, הוא גם יכול להיות לחיסרון משמעותי עבור לא מעט טניסאים. תשאלו את דניל מדבדב, ניק קיריוס ואפילו את נובאק ג'וקוביץ', שהרגיש על בשרו לא מעט את הצדדים האפלים של יושבי היציעים. טורניר רולאן גארוס 2024 הוא דוגמה מצוינת לכח ההרסני לעיתים שיכול להוציא את הטניסאים מאיזון, אולי אף לתרום או להוביל להפסד.
איגה שוויונטק, האלופה המכהנת שתנסה היום (שבת, 16:00, יורוספורט) להגן על תוארה מול ג'סמין פאוליני האיטלקייה המפתיעה בגמר, "נהנתה" פעמיים מרעשי הרקע. "אני יודעת שהקהל הצרפתי מתלהב, אבל בטניס יש חוקים", נזפה בנימוס הפולנייה בקהל שהרעיש בין הנקודות והפגין חוסר כבוד לעיתים, בסיום הניצחון הגדול שלה מול נאומי אוסקה בסיבוב השני. "אם זה היה קורה רק פעם אחת, הייתי משחררת את זה, אבל זה לא".
והנה, גם בחצי הגמר מול קוקו גוף, שוויונטק שבין כה לא צריכה את הקהל כדי לייצר את הטניס הטוב בסבב, שוב ראתה מהצד כיצד הקהל נהיה חסר סבלנות ואף מוביל את יריבתה לכדי דמעות. העניין הוא שהבכי הנוגע ללב של גוף אמנם היה אחרי ויכוח עם שופטת המשחק, אבל כשבקהל נשמעות שריקות הבוז המוכרות במקרים כאלו יחד עם תשואות ותמיכה בטניסאית – לא בטוח בכלל שהייתה מגיעה למצב הזה.
"הרגשתי חוסר כבוד מוחלט, אפילו ירקו לעברי מסטיק", האשים הבלגי הוותיק דיוויד גופן שניצח יריב צרפתי בסיבוב הראשון, וסבל מהקהל במהלך כל המשחק שפשוט הלך רחוק מדי עם העידוד לגיבור המקומי שלו. "זה כבר נהיה כדורגל, עוד מעט יהיו פצצות עשן, יבואו חוליגנים ויהיו גם ריבים ביציעים". אגב, בניסיון לרסן מעט את הצופים, מנהלת הטורניר, טניסאית העבר אמילי מאורסמו, אסרה על מכירה ושתיית אלכוהול בתחומי המגרשים.
מנגד, יש כאלו שדווקא חושבים שהמגמה הזו היא טובה. "צריך להיזהר במה שאנחנו אומרים על הקהל", אמר הטניסאי דן אוואנס בעקבות הטענות של גופן, "מבקשים מהם לא לשתות, או לא להתרגש יותר מדי. הם יתחילו לחשוב 'מה הטעם לבוא?'. זה ספורט, הצופים משלמים כסף כדי להיות פה, לקרוא לחלקם חוליגנים זה מגוחך".
לא מן הנמנע שכל העיסוק המתמשך בקהל, שצובר תאוצה שלילית יותר ויותר, קשור לשינויים הרבים בטניס בשנים האחרונות. לוחות הזמנים נעשים צפופים מדי, משחקים נמתחים לאורך שעות ארוכות ומורטות עצבים (חוזרים שוב לג'וקוביץ', שנאלץ לרדת מהמגרש בסיבוב השלישי רק ב-3 לפנות בוקר) ותרצו או לא, אי אפשר שלא להתייחס גם לחילופי הדורות.
רבים יעידו עד כמה רמת העניין בטניס הגברים והנשים ירדה, בעיקר מאז הפרישה של רוג'ר פדרר והדעיכה של רפאל נדאל ולאחרונה גם של נובאק ג'וקוביץ'. גם אצל הנשים – שוויונטק, דומיננטית והיסטורית ככל שתהיה, לא תייצר את אותו עניין שסרינה וויליאמס, למשל, יצרה. כך יוצא מצב שבלא מעט משחקים של טניסאים בכירים, ספציפית בצד הנשי, נראות קרחות גדולות ביציעים.
אז מצד אחד ה"חוליגנים", כפי שמכונים על ידי חלק מאנשי הטניס, מאיימים על הסדר והיוקרה של הספורט הלבן ובד בבד הביקוש לענף פוחת. זו כנראה צריכה להיות נורת אזהרה רצינית לענף הפופולרי, אבל בעולם שנהיה משוגע יותר מיום ליום, אין זמן להתמהמה. או שאתם רוצים אוהדים – בכל מחיר, או שלא.
