סוף העונה הראשונה היה כל כך מדהים עד ששכחנו שכל הסדרה מעולה

קחו לדוגמה את קטעי החקירות שמוצגים בה. האתגר המרכזי כאן הוא שהתיעוד היחידי שזמין ליוצרים הוא הקלטות אודיו. "הג'ינקס" מצליחה להפוך את הפריט המאוד לא טלוויזיוני הזה לחגיגה שלמה. פעם עם צילומי מכשיר הקלטה והביטוי הגרפי של עוצמת הקול המשתנה כשהדמויות מרימות או מחלישות את קולן, פעמים אחרות בעזרת שחזורים יפהפיים של החקירה עצמה, המצולמים מרחוק כדי לטשטש את העובדה שלא מדובר בדמויות האמיתיות. במקרים אחרים זהו התמלול שמייצר את הדרמה, כשהמילים מופיעות על המסך.

"הג'ינקס" לא המציאה כאן כלום, אבל היכולת שלה לחבר ולשלב בין כל כך הרבה טכניקות כדי לייצר דרמה, מייצרת טלוויזיה יוצאת מן הכלל. לא מעט סדרות תעודה חוטאות בצילום של ראשים מדברים ללא הפסקה, באופן שמעקר לאורך זמן את העניין במה שמתרחש על המסך. "הג'ינקס" שותלת את קטעי הראיונות האלה באופן שיוסיף מידע על הרגע, יעשיר ויעצים אותו, כך שהם לא מתארים את מה שקורה על המסך, אלא מוסיפים דברים שלא היינו יכולים לדעת בלעדיהם.

יתרון גדול נוסף של "הג'ינקס" הוא ההתמסרות שלה לנרטיבים השונים של הצדדים. היא עוקבת אחריהם גם אם הם מובילים למבוי סתום או להפרכה, פשוט מפני שכך היא מאפשרת לנו להרגיש כמו חלק מצוות החקירה. כך, במקרה של ניק צ'אבין, חברו של דרסט שהחליט לשבור שתיקה ולהעיד נגדו, הסדרה בונה קשת עלילתית שלמה סביב מקורותיו של צ'אבין והדרך שהובילה לעדותו, רק כדי שנגלה שבסופו של דבר העניק עדות מלאת סתירות והיה מעוניין יותר בפרסום מאשר באמת. האכזבה היא חלק מהתהליך של גילוי האמת, והסדרה מעוניינת שנחווה אותה.

דוגמה נוספת מתגלה בשיחה מדהימה שניהלה סוזן ברמן עם שדר רדיו שנחשב למומחה בפלילים. זוהי עדות עוצרת נשימה, שכן לראשונה מתגלה שברמן לא רק ידעה שדרסט רצח את אשתו הצעירה, אלא פנתה להתייעץ עם מומחה לגבי הנרטיב שיימכר מאוחר יותר לתקשורת. וכך השניים מעלים ומפריכים "אפשרויות" למה שקרה למקורמק, כאילו בדרך אגבית, על אף שברמן מחפשת אחר תירוץ שהשדר ימצא כמספק כדי שתוכל לעדכן את שותפה לפשע. בסופו של דבר ההקלטות הללו כלל לא הוצגו בבית המשפט, כך שלולא הסדרה לא היינו זוכים להיחשף אליהן.

הנשק החזק ביותר של "הג'ינקס" הוא כמובן דרסט עצמו. כבר בזמן אמת הוא הפך מושא לחיקוי ועיסוק רבים, בעיקר בזכות המצמוצים המצמררים, ההליכה והדיבור המוזרים. אלא שהדבר המדהים באמת בדרסט היא החיבה שלו למצלמות ותשומת לב. התובע במשפטו ואחד מכוכבי העונה, ג'ון לואין, הגדיר זאת נפלא בכך ש"אם תאפשרו לבוב לשתוק או לדבר – הוא תמיד יבחר בדיבור". הנטייה הזאת לדבר בניגוד לכל אינטרס הגיוני, סיבכה את דרסט פעם אחר פעם, אבל במקרים רבים אחרים עזרה לפזר עוד קצת ערפל ובלבול לגבי האירועים.

כמו בעונה הראשונה, גם הפעם "הג'ינקס" משחקת היטב על הפער בין החזות החיצונית לבין מה שאנחנו יודעים על דרסט. כלפי חוץ הוא מעורר רחמים, כמעט אמפתיה, והפעם עוד הרבה יותר מבעבר. בעונה הזו דרסט כבר מרותק רוב הזמן לכיסא, שיער השיבה הקצר חושף בליטה מאוד לא אסתטית בצד של הראש, הוא נראה שברירי וחסר אונים.

אלא שבזכות הקלטות השיחות שניהל דרסט מבית הכלא, שוברת "הג'ינקס" פעם אחר פעם את החזות התמימה הזאת. יכולות המניפולציה שהפעיל על חבריו ומכריו, הניסיונות לשלם ולהשתיק את מי שזיהה כאיומים, התחזוק הקפדני של מערכות היחסים שראה כמועילות לאינטרסים שלו – כל אלה מציירים דמות מחושבת ואכזרית, שנותרה כזו עד לימיה האחרונים. התיעוב על פניו של דרסט מול החקירה שהוביל התובע במשפט, ג'ון לואין, שוברת גם היא את תדמית הסבא התמים והמוזר – ומייצרת רגע טלוויזיוני נפלא.