9,000 חניכים וחניכות מכל הארץ פעילים ב"שביבת אג'יק", ארגון הנוער הגדול והוותיק שצמח מתוך החברה הערבית בישראל. בין היתר משמשים מדריכי התנועה אוזן קשבת לצעירים החוששים מהאלימות הגואה בחברה הערבית, מנסים להילחם בפייק ניוז ובהסתה כנגד ערבים שהתגברה מאז 7 באוקטובר, פועלים למען דו-קיום והיכרות עם הנוער היהודי – ובעיקר מעניקים מסגרת בלתי פורמלית שמעסיקה את החניכים ומרחיקה אותם משיטוט ברחובות
כבר שנה וחצי שנור עבוד, בן 19 מהכפר עילוט שבגליל התחתון, מדריך חניכים בגילי 17-16 בארגון הנוער "שביבת אג'יק". "אני נפגש איתם פעמיים בשבוע, ובכל מפגש אנחנו מתמקדים בנושא חברתי אחר שסביבו אני מעביר להם את הפעילות", הוא אומר. "המטרה שלי היא לגרום להם להפוך להיות בני אדם טובים וחזקים יותר. שיתרחקו מאלימות ומפשע, שתמיד יעזרו כשהם רואים שמישהו צריך עזרה ושיכבדו את הסביבה, גם את האנשים עצמם וגם את הטבע".
הוא הצטרף ל"שביבת" כשהיה בן 13. הוריו היו אלו שדחפו אותו לעשות את הצעד הזה, שבהמשך התברר כזה ששינה את חייו. "לא הייתי תלמיד טוב בבית הספר, לא למדתי ועשיתי הרבה שטויות, אפשר להגיד שהייתי מופרע ובעייתי", הוא משתף.
"כשהצטרפתי לתנועה הבנתי שיש לי הרבה מה להפסיד, ושאם לא אתנהג כמו שצריך – פשוט לא אהיה שם. ורציתי להיות שם. אחרי כמה שנים ביקשתי להתקדם להדרכה", ממשיך נור. "המדריך שאל אותי אם אני חושב שאני מספיק אחראי בשביל זה, ועניתי לו שאני בטוח שאני מספיק אחראי".
מה כוללות ההפעלות שאתה מעביר? "אני מלמד אותם איך לשמור על הסביבה, איך לפתח אחריות ולהיות חזקים וגם על הקשר בין יהודים וערבים, ואיך המדינה הזאת תיראה אם יהיה כאן שלום. אני מסביר להם שלכולנו יהיה טוב יותר אם נחיה כאן יחד בשכנות טובה, אם ננסה להכיר אחד את השני ולא נכעס או נשנא רק בגלל דברים שאחרים אומרים לנו".
ואיך הם מגיבים לזה? "הם מאוד רוצים שנקיים מפגשים עם בני נוער יהודים. אני מקווה שבקרוב זה יקרה".
2%-4% מבני הנוער פעילים בתנועה
תנועת הנוער "שביבת אג'יק" הוקמה בשנת 2014, כשלוחה של ארגון "אג'יק – מכון הנגב" – ארגון ערבי-יהודי שפועל לשינוי חברתי במטרה להצמיח ולקדם מנהיגות ומעורבות בקרב בני נוער וצעירים בחברה הערבית, לקדם פיתוח קהילתי בקרב החברה הבדואית בנגב ולפעול לקידום חיים משותפים של ערבים ויהודים בכל הארץ.
התנועה, המונה 9,000 חניכים וחניכות מכל הארץ, מכיתות ג' ועד י"ב, פועלת ב-24 מוקדים ברחבי הארץ, ומשמשת כאחד ממיזמי החינוך הבלתי פורמליים הגדולים והוותיקים ביותר שצמחו מתוך החברה הערבית. בהתאם לכך, היא גם מוכרת גם על ידי משרד החינוך וכן חברה במועצת תנועות הנוער הארצית.
"המילה 'שביבה' מתייחסת אל הצעירים ובני הנוער המתחנכים בתנועה, ופירוש המילה הערבית 'אג'יק' הוא 'אני בא לקראתך', וזהו גם העיקרון המניע מאחורי הארגון – לבוא אחד לקראת השני, לשלב כוחות ולהתקדם יחד, יהודים וערבים, אל עבר עתיד משותף טוב יותר", מסביר סלימאן אלעמור, מנכ"ל הארגון וממייסדי תנועת הנוער.
"ב'אג'יק' אנחנו מלמדים את בני הנוער ליזום ולהיות מעורבים בקהילה, ומעניקים להם כלים והבנה שיש להם את היכולת להוביל ולשנות, ולא לחשוב רק מה הקהילה יכולה לתת להם", הוא מוסיף. "דרך זה אנחנו מחזקים אצלם את המנהיגות ואת תחושת האחריות".
כמה אחוזים מתוך הצעירים בחברה הערבית פעילים בתנועות נוער? אלעמור: "בערך 2%-4% מהנערים, זאת לעומת 30% מבני הנוער בחברה היהודית. מדובר בפער משמעותי שיש לו השלכות: יש פחות התנדבות ומעורבות של בני הנוער, פחות אקטיביזם וחינוך בלתי פורמלי, והרבה פעמים זו גם הסיבה לאלימות הרבה שיש בחברה הערבית".
"בשנה שעברה לקחנו חלק מרכזי ב'צעדת המתים', החניכים שלנו צעדו ברחובות תוך כדי שהם נושאים ארונות מתים על כתפיהם, כדי להעלות את המודעות לאלימות בחברה הערבית", מספר עומר אלעמור (33), תושב כספייה שבנגב ובעל תואר ראשון בחינוך גופני ותואר שני במנהל ומדיניות ציבורית. הוא התחנך והדריך ב"אג'יק", ולפני כשלוש שנים מונה למנהל המערך הארצי של התנועה.
עומר אלעמור: "עד שהתנועה קמה, לא פעלה אף מסגרת בלתי-פורמלית עבור הנוער בחברה הערבית. אז לצד ערכים ומנהיגות, הפעילות בתנועה גם מעסיקה אותם ומרחיקה מהרחובות"
"התפיסה שלנו ב'אג'יק' היא שכדי למגר את האלימות אי אפשר להסתפק רק בהפגנות – בני הנוער חייבים גם להיחשף ולהכיר זה את זה", הוא מסביר, "ולא רק ערבים ויהודים, אלא גם ערבים וערבים; צעיר מסכנין לא מכיר את התרבות של הצעיר מרהט, וצעירה מנצרת לא מכירה את התרבות של הצעירה מטייבה. זה אולי נשמע הזוי, אבל מילה מסוימת בנצרת יכולה להתפרש באופן אחר לגמרי בסכנין.
"וכמובן שיש גם את כל העניין של מוסלמים ונוצרים, וממש השבוע התחלנו לפעול לראשונה גם בכפר מר'ר, שהוא בכלל כפר דרוזי. זה מאוד מורכב, ובסוף אנחנו גם מקפידים לשמור על הערכים ועל התרבות הערבית על כל סוגיה וגווניה".
איך עושים את זה? עומר: "למשל באמצעות סידור של הסעות לחניכות הבדואיות לסמינרים. מכיוון שההורים שלהן לא מרשים שהן יישארו ללילה, ולנו חשוב מאוד שהן יגיעו בכל זאת, אנחנו דואגים לאוטובוסים שמסיעים אותן הלוך חזור מהבית למחנה במשך שבוע ימים. זה עולה לנו הרבה מאוד כסף, אבל חשוב לנו מאוד להשקיע בזה".
החניכים משתפים אתכם בחשש מהאלימות? "ברור שהם משתפים, וגם ברוב המקרים החניכים שהרצח התרחש ביישוב שלהם מכירים את הנרצח. קרה לנו לא פעם שאחרי אירוע רצח הם הגיעו למפגש ואמרו שהם מפחדים להישאר לגור שם. לצערנו, אין היום יישוב ערבי בארץ ללא יריות בלילה. זה כבר הפך לשגרה, וזה הזוי ומפחיד מאוד".
מלבד היכרות וחשיפה לתרבויות אחרות, התנועה גם מספקת עבור הצעירים מסגרת בטוחה בשעות שאחרי בית הספר, המאפשרת להם לעסוק בפעילות ערכית למען החברה במקום להסתובב ברחובות.
"אני מאמין גדול במשפט 'מי שעסוק – לא מתעסק'", מוסיף עומר. "עד שהתנועה קמה, לא פעלה אף מסגרת בלתי פורמלית עבור ילדים ובני נוער בחברה הערבית, והיה לנו חשוב מאוד לייצר אחת כזאת, שתאפשר לצעירים שלנו להיחשף לתכנים של מנהיגות וערכים לצד התכנים שהם לומדים בבית הספר, וכמובן כזו שתעסיק אותם ותמנע מהם להיקלע למקומות לא טובים כתוצאה משעמום.
"אני יכול לספר לך שנור עבוד, המדריך שאיתו דיברת, אמר לי בפירוש שלולא הפעילות בתנועה הוא היה הופך להיות עבריין, וכמוהו יש עוד שהיו בקלות יכולים להיגרר לאזורים בעייתיים, ובזכות הפעילות בתנועה האנרגיות שלהם מנותבות למקומות חיוביים".
ספר קצת על הדרך שבה אתם מנסים לפעול למען דו-קיום בין ערבים ליהודים. "בעבר ערכנו מפגשים בין הצעירים שלנו לצעירים יהודים מתנועת הצופים. אנחנו מתכננים להמשיך לעשות זאת גם בעתיד הקרוב, אבל חשוב לנו להתכונן ולהכין את החניכים כמו שצריך למפגשים האלו, כדי למנוע סיטואציות שעלולות יותר להזיק מאשר להועיל".
למה הכוונה? "כאמור, יש הבדלי תרבויות עמוקים בתוך החברה הערבית עצמה, אז על אחת כמה וכמה בין הערבים ליהודים – החל מהשפה, דרך הלבוש ואפילו קוד ההתנהגות, שבחברה היהודית הוא פתוח יותר לעומת החברה הערבית. הכנה מוקדמת יכולה למנוע קונפליקטים ואי-הבנות מצד אחד, ומנגד – לשנות את התפיסות השגויות זה על זה ולמגר את הפחד אחד מהשני.
"בלתי נתפס מבחינתי שילד מערד וילד מכסייפה גרים במרחק של חמש דקות זה מזה, אבל הם לא מכירים אחד את התרבות של השני, וסביר להניח שגם אם ייפגשו במקרה היכנשהו – לרוב זה יהיה ביישוב יהודי מכיוון שהיהודים חוששים להיכנס לערים ולכפרים ערביים – לא ייווצר ביניהם שיח", הוא מוסיף. "חשוב לנו להשקיע בהכרת החברה היהודית, וזו גם הסיבה שאחראית התוכן וההדרכה שלנו היא יהודייה. המדריכים הם ערבים כי החניכים הם ערבים, אבל כולם בלי יוצא מן הכלל יודעים ערבית מדוברת וכתובה. זה כלל ברזל כדי להתקבל להדרכה אצלנו".
נלחמים בפייק ניוז
לדברי עומר, החשש ההדדי בין הצעירים היהודים לצעירים הערביים הלך והתגבר בעקבות אירועי 7 באוקטובר והמלחמה בעזה, עד כדי כך שבמהלך החודש הראשון ללחימה הם נאלצו לסגור חלק מהסניפים שלהם בערים המעורבות, ולהעביר את פעילותם ליישובים ערביים.
עומר אלעמור: "בנות עם חיג'אב מספרות שמאז 7 באוקטובר מסתכלים עליהן בחשש כשהן הולכות ברחוב, ובמצב שבו 90% מהיהודים נושאים על עצמם נשק – הרבה חבר'ה ערבים חוששים מכך שאם הם יכניסו את היד לכיס, הבחור עם הנשק יחשוב בטעות שהם מנסים להוציא סכין, ויירה בהם"
"ביום הראשון למלחמה הייתה הסתה ברשתות מצד יהודים כלפי ערבים, ועובדות שלנו שמתגוררות בבאר שבע חזרו הביתה, לצפון, מהחשש שיפגעו בהן. חלק מהחניכים שלנו גם פחדו להגיע לסניפים בבאר שבע במשך תקופה ארוכה", הוא משתף.
"עד היום יש פחד בקרב צעירים ערבים, אני שומע על זה בעיקר מבנות עם חיג'אב שמספרות שמאז 7 באוקטובר מסתכלים עליהן בחשש כשהן הולכות ברחוב, ובמצב שבו 90% מהיהודים נושאים נשק – הרבה חבר'ה ערבים חוששים מכך שאם הם יכניסו את היד לכיס, הבחור עם הנשק יחשוב בטעות שהם מנסים להוציא סכין, ויירה בהם. זה כבר קרה, וזה מפחיד מאוד".
בניסיון להילחם בהסתה ברשתות, עם פרוץ המלחמה "אג'יק" השיקה קמפיין להעלאת המודעות לפייק ניוז, שכלל גם סיוע והסברים איך להתמודד מול מציאות שבה כל יוזר אנונימי בטוויטר יכול לפרסם ציוצים כאוות נפשו.
"זה מאתגר מאוד אבל אנחנו לא מתייאשים, ובתוך כל החושך הזה שעוטף את המדינה, אני מכריח את עצמי לשמור על אופטימיות וממשיך לעשות ככל יכולתי כדי שיהיה פה טוב, גם לחברה הערבית, גם לחברה היהודית וגם לחברה הישראלית בכלל", הוא אומר. "בתחילת המלחמה החבר'ה שלנו התנדבו בחמ"ל שנפתח למען הכפרים הלא מוכרים בנגב, הפעילו את הילדים כשלא היו מסגרות, חילקו להם סלי מזון ועזרו לפיקוד העורף להציב שם מיגוניות".
"רוצים להכיר את הנוער היהודי טוב יותר"
לפני כמה שבועות, אחרי מספר דחיות בעקבות המלחמה, חניכי התנועה הלומדים בכיתות ז' וח' יצאו לטיול לילי ביער ציפורי כשהם מלווים במדריכים ובמדריכות שלהם, רובם תלמידי י"ב.
"זה לא מובן מאליו שהורים בחברה הערבית יסכימו לילדיהם לצאת למחנה לילה", אומר סלימאן. "בגלל האלימות הגואה והרבה שיש בחברה הערבית, יש אווירה ותחושה שאף אחד לא יכול לסמוך על אף אחד, ולכן לשלוח את הילדים שלך ללינה מחוץ לבית זה לא עניין של מה בכך.
"בנוסף, גם המפגש הרב-תרבותי שנוצר במחנה – שאליו מגיעים בני נוער מכ-15 יישובים שונים מהדרום ועד הצפון, שהשוני ביניהם רב – מעורר חשש רב בקרב רבים מההורים, כי המשמעות של זה בפועל היא הוצאת הילדים מאזור הנוחות שלהם ומהבועה הקהילתית המוכרת להם", הוא ממשיך. "ובל נשכח שהמחנה מיועד לבנים ובנות יחד, ובסוף מדובר בחברה מסורתית וזה פחות מקובל".
אז מה בכל זאת גורם להורים לסמוך עליכם ולאפשר לילדים שלהם לצאת למחנה? "העובדה שארגון 'שביבת אג'יק' מאוד מחובר לקהילה ולמסורת גורמת להורים לסמוך עלינו שהסמינר יתנהל ברגישות, ויקפיד על כל הדקויות והפרטים שעלולים להוות מכשול ומפריעים להורים".
"ההורים מעודדים את היציאה לסמינרים, ובמחנה האחרון חלק מהם גם הגיעו לבקר אותנו והביאו אוכל", אומר עומר. "הם מבינים שהלינה מחוץ לבית והמרחק לזמן קצר מהם מאפשרים לילדים שלהם לגלות תחושת אחריות ולהיות עצמאיים יותר. בסוף, לקיחת אחריות על הדברים הקטנים היא זו שתגרום להם להצליח לקחת אחריות על הדברים הגדולים יותר".
"התרגשתי מאוד לפני היציאה לסמינר, עבורי זו הייתה הפעם הראשונה שבה יצאתי לטיול שמשלב גם לינה מחוץ לבית בלי ההורים", מספרת ג'נא עויידה, תלמידת כיתה ז' מטייבה. "בהתחלה ההורים לא הסכימו שאצא לזה, אבל בגלל שאחותי הגדולה היא מדריכה בתנועה והצטרפה לטיול כמלווה, והיא הבטיחה להם שהיא תשמור עליי, הם הסכימו לשחרר. כמובן שגם הסברתי להם כמה חשוב לי לצאת לטיול הזה".
גם ג'נא חואגה מלוד, בת 13, נאלצה לשכנע את הוריה זמן רב לפני שהרשו לה לצאת לסמינר. "ההורים שלי פחדו מאוד, בעיקר בגלל כל האירועים שמתרחשים בצפון, ולקח זמן עד שהם הסכימו שאצא לטיול", היא מספרת. "ובכלל, המלחמה השפיעה על כולנו והגבירה את החששות שלנו מהתגובות של המגזר היהודים כלפינו. בימים הראשונים למלחמה הסתכלו עלינו בצורה מטרידה כשהלכנו ברחוב, אבל אלו היו ימים מאוד קשים עבור כולם, ועכשיו אנחנו כבר אחרי זה".
הייתן שמחות אם היו יותר פעילויות משותפות של ערבים ויהודים מטעם התנועה? חואגה: "כן, לגמרי. הייתי שמחה אם היו מארגנים יותר מפגשים בינינו וסמינרים שבהם נוכל להכיר את הנוער היהודי והם אותנו, ובכך לקדם את החיים המשותפים שלנו במדינה".
עויידה: "בטח, אני תמיד שמחה לפגוש אנשים חדשים מקהילות או מגזרים שונים משלי. אני לומדת הרבה מאוד על הצד השני מהמפגשים האלו, גם הביטחון העצמי שלי עולה ואני פחות חוששת, ואשמח לשפר את העברית שלי – וללמד את בני הנוער גם כמה מילים בערבית, אם הם ירצו".
נמר ויסאם שאהין, בן 13 מנצרת, אף מציין כי היה שמח לארח בביתו נוער יהודי, ולהתארח בחזרה. "מפגשים אישיים כאלו, במרחב הפרטי שלנו, מאפשרים לקיים שיח ולהכיר טוב יותר אחד את השני. אנחנו חיים במרחק כל כך קצר בינינו, וזה מוזר מאוד שאנחנו לא מכירים את התרבות של הצד השני כמעט בכלל".
