במרכז מגילת רות, שנקראת בשבועות, עומד סיפור חתרני. כזה שיוצר שינוי תודעתי בקבלת הזר. במרכז הסיפור, שיתוף פעולה בין שתי נשים: האחת, נעמי, אלמנה ערירית מבני־ישראל. השנייה, אלמנה צעירה ומואבייה בשם רות. שיתוף הפעולה הזה הוביל בסוף לגאולתן, ולימים, גם להקמת שושלת בית דוד.
זהו סיפור שבנוי, כבר ברמה הספרותית, באופן מעניין. הוא משחק עם הזמנים, והעלילה משופעת בדיאלוגים המאפשרים לקורא להתחקות אחר מעשי הדמויות, סגנונן ומחשבותיהן. הדיאלוגים מעניקים למגילה אופי אמין, דינמי ודרמטי, ובעיקר כזה שחושף באופן אינטימי את שאלת הנשיות באותם ימים, ואת התמודדות הנשים (בעיקר הנוכריות) בחברה הפטריארכלית שחיו בה.
נעמי מודעת לכך שיש לה קרובים בבית לחם, אך ברור לה שקרוביה יתנגדו לייבם את כלותיה הנוכריות. ערפה, כדמות נורמטיבית, חוזרת לביתה. רות, לעומתה, מתעקשת. וההתעקשות הזאת מיקמה אותה כדוגמה לאשה עצמאית ונועזת
הסיפור נפתח במות כל הגברים במשפחת אלימלך, מה שעלול לסתום את הגולל על זכרה. כאן, נעמי משוחחת עם כלותיה, רות וערפה. היא מחליטה לחזור לבית לחם וכלותיה מבקשות ללכת אחריה לארצה, יהודה. מהכלות שלה, המואביות, היא מבקשת לחזור למשפחותיהן ולהקים משפחה חדשה. "הַעוֹד-לִי בָנִים בְּמֵעַי וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים… זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ-לִי תִקְוָה גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים. הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ".
אף שנעמי מודעת לכך שיש לה קרובים בבית לחם שיכולים לגאול את כלותיה בהתאם לחוק הייבום, ברור לה שקרוביה יתנגדו לייבם את כלותיה הנוכריות. ערפה, כדמות נורמטיבית, משתכנעת מההסבר של נעמי וחוזרת לביתה. רות, לעומתה, מתעקשת. וההתעקשות הזאת מיקמה אותה מאז ועד היום כדוגמה לאישה עצמאית נועזת, הבוחרת לדבוק בנעמי – אף שבשלב זה עתידה לוט בערפל, ובבחירה הזו יכול להיות שתחיה חיי עוני וערירות כנוכרייה בארץ זרה.
ועדיין, בלשון שירית, היא אומרת לנעמי, "כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי וְכֹה יוֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינך".
אהבה מקראית
וכך שתיהן מגיעות לבית לחם, "ותֵּהֹם כָּל-הָעִיר עֲלֵיהֶן וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי". שם, רות יוצאת לשדה ("וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה") ומוצאת בו את בעז, במה שיפתח את אחד מסיפורי האהבה היפים בתנ"ך כולו. גם שם, בשדה, ממשיכים להזכיר לרות שוב ושוב את מוצאה, כמו בתיאור "נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא הַשָּׁבָה עִם-נָעֳמִי מִשְּׂדֵי מוֹאָב", המעיד על הערכה כלפיה.
בשיח בין בעז לרות הוא פונה אליה בכינוי "בִתִּי", ומבקש שתתמיד ללקוט בשדהו. על כך רות עונה, "מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה". הוא מספר ששמע כי "הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית אֶת חֲמוֹתֵךְ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ וַתֵּלְכִי אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם". הדברים הללו מהדהדים את צו האל לאברהם: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ".
אך בעוד האל מצווה על אברהם ומעניק לו ברכות, רות בוחרת באופן אוטונומי ללכת אחר נעמי לחיי אומללות. משם, בעז ממשיך ומברך את רות, "שַׁלֵּם יְהוָה פָּעֳלֵךְ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת-כְּנָפָיו". השיח הזה, המציג את הערכת בעז לרות, מתווה את ראשית הקשר בין השניים.
וכאן נעמי חוזרת לתמונה. רות, שחוזרת עם צרור שיבולים לביתה, מספרת על הדברים לנעמי, שמייד מבינה שיש כאן פוטנציאל לשינוי המצב של שתיהן: "קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ מִגֹּאֲלֵנוּ הוּא".
בנקודה זו מתחיל ההיפוך בעלילה. נעמי, מרחיקת הראות, מבקשת מרות שתדבק בשדה בעז. רות מבינה את משמעות הדברים, סומכת על חמותה ופועלת על פי מצוותה.
נישואי נוחות
עונת הקציר הסתיימה, ונעמי מתקדמת לשלב הבא: היא מבינה שעל רות לפעול באמצעות פיתוי. "וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ וְשַׂמְתְּ שִׂמְלֹתַיִךְ עָלַיִךְ וְיָרַדְתְּ הַגֹּרֶן… וִיהִי בְשָׁכְבוֹ וְיָדַעַתְּ אֶת-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכַּב-שָׁם וּבָאת וְגִלִּית מַרְגְּלֹתָיו" (לשון נקייה ליחסי מין, ויקרא יח 6). בחברה פטריארכלית, שבה הנשים נחותות, התחבולה מהווה אמצעי להישרדותן. חלקן נזקקו לעורמה, להטעיה, נשקם של החלשים.
יש לכך עוד ייצוגים במקרא. תמר, המתחזה לזונה על מנת לממש את ייבומה, המפגש בין יעל לסיסרא ("בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב"), דלילה מפתה את שמשון, אסתר פעלה באמצעות פיתוי כדי להפיל את המן, אף שהיה מצג שווא, יהודית באמצעות פיתוי מיני הובילה את הולופרנס, שולט יהודה, לחדרו (ורצחה אותו טרם המעשה). קיימות עדויות ממשיות, שנאקיה זאקותו (Naqia Zakutu), המלכה־האם של אסרחדון מלך אשור, הצעיר שבאחים, העלתה את בנה לשלטון בעזרת קשרים מיניים עם מושלים, כדי ליצור קהילת תומכים לאסרחדון שימלוך. בדרך דומה פעלה גם בהמלכת נכדה אשורבניפל.
מטרת נעמי היא להביא לנישואי ביאה (מונח הלכתי שמתייחס לקידושין שנעשים באמצעות יחסי מין) בין רות ובין בעז. היא גם מסבירה את הרציונל שמאחורי תוכניתה, "בִּתִּי הֲלֹא אֲבַקֶּשׁ לָךְ מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב-לָךְ". רות מבינה היטב את כוונת נעמי ועונה "כֹּל אֲשֶׁר-תֹּאמְרִי אֶעֱשֶׂה". היא מגיעה אל הגורן ומקיימת במדויק את ההוראות של נעמי. בעז המופתע שואל: "מִי-אָתְּ", ורות עונה בהכנעה "אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ".
וכך שתיהן מגיעות לבית לחם, "ותֵּהֹם כָּל-הָעִיר עֲלֵיהֶן וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי". שם, רות יוצאת לשדה ומוצאת בו את בעז, במה שיפתח את אחד מסיפורי האהבה היפים בתנ"ך כולו. גם שם, בשדה, ממשיכים להזכיר לרות את מוצאה
ביוזמה ובתעוזה שחורגות מהוראות נעמי, היא פונה ישירות לבעז ומבקשת שיגאל אותה, "וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ" ("כְנָפֶךָ" זוהי לשון נקייה למשכב מיני, מדרש רות-רבה ו א', בדרך כלל למטרות נישואים). היא ממשיכה, "כִּי גֹאֵל אָתָּה". מעניין שרות בוחרת באותו הביטוי שבו ביטא בעז את ברכת האל כלפיה, "מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת-כְּנָפָיו". משמע, קיבלתי עלי את אלוהי ישראל, עתה עליך לפעול בהתאם לחוקיו. בעז מתעשת, מכנה אותה "בִּתִּי" פעמיים, דבר המעיד על כבוד כלפיה, מברך אותה ומתאפק. איפוקו, על אף המתח המיני, מעצים את אצילותו.
בסופו של סיפור, ולאחר עוד הסתעפות, רות ובעז נישאים. "ויֹּאמְרוּ כָּל-הָעָם יִתֵּן יְהוָה אֶת-הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל-בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל". כאן נערכת השוואה בין רות לאימהות רחל ולאה, המהוות מודל לבניית בית.
כמותן, רות משמרת ערכים פטריארכליים: שימור השושלת וחזרה לארץ המובטחת. בדברי העם גם נאמרת פעמיים המילה "בית", המבטאת את התהליך שעברו הנשים מהרס בית – להקמת בית. תהליך הנזקף לרות האצילה, שבחרה לעזוב את עברה וללכת אחר חמותה לנכר.
חמש אימהות
נשות בית לחם מברכות את רות ונעמי "כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר-אֲהֵבַתֶךְ יְלָדַתּוּ אֲשֶׁר-הִיא טוֹבָה לָךְ מִשִּׁבְעָה בָּנִים". ברכתן מהווה סגירת המעגל, שהחל בהשתתפותן בצער נעמי בשובה לבית לחם ובהתעלמותן מרות. בברכתן הן מציינות שהגאולה התקיימה בזכות אהבת רות לנעמי (ולא בזכות אהבת בעז). כך הושלם תהליך שינוי התודעה של אנשי בית לחם בנושא קבלת הזר ויחד עימם – הקורא.
ישנה טענה שגורסת שנעמי ורות מציגות רק לכאורה הצלחה נשית, וכל תפקידן הוא לשרת את ערכי החברה הפטריארכלית, כלומר להנציח את משפחת אלימלך. קל לראות זאת גם במסגרת הסופית, שמתחילה בשושלת משפחתית גברית ומסתיימת בשושלת גברית אחרת, בית דוד.
רות ונעמי אכן פועלות במרחב הפטריארכלי ומשרתות אותו. אך לא רק שזה לא פוגם בכוחן – אלא מעצים אותו. הכתוב אינו מתעלם מהמציאות של החברה הפטריארכלית ההיא, ולא מנסה לייפות את המציאות, אלא מראה כיצד – כנגד כל הסיכויים ותוך התגברות על הקשיים בחברה המקדשת נורמות של קודים גבריים, ושבה גאולת הנוכרייה אינה אפשרית – הן הובילו בעצמן לגאולתן. בבחירת הכותב להציג את רות המואבייה כאם שושלת בית דוד, יש כדי להבין את העוצמה והכבוד בבחירת הזר שמבקש להיות חלק מעדת ישראל.
